‏290.00 ₪

תוכן העניינים 

מבוא. 3

מהי שפה ומה חשיבותה ?. 5

מהי חשיבותה של שאלת מעמד השפה העברית במדינת ישראל?. 5

מה מעמדה הרשמי של השפה העברית?. 5

שפה רשמית. 6

המעמד המשפטי של השפות. 7

חוקים ותקנות. 7

תקנון הכנסת. 8

החקיקה המנדטורית. 9

פסיקת בג"ץ. 9

יישום פסיקת בג"ץ. 11

מעמד העברית והערבית בישראל. 13

שימוש בשפה הערבית כחלק מזכויות הפרט. 21

לשון המיעוט - מעמדה של הערבית כ"שפה רשמית". 23

סיכום.. 33

ביביליוגרפיה. 35

ההגנה המעשית העיקרית על לשון המיעוט הלאומי בישראל מופיעה במערכת החינוך. מערכת חינוך ממלכתית מסועפת - יסודית ותיכונית - מתנהלת בשפה הערבית, וכן נשמר ההיתר להפעלת בתי-ספר פרטיים ערביים, הזוכים, החל בשנות השמונים, במימון-מדינה מלא כמעט[1].
ארחיב את הדיון במערכת החינוך הערבית בעת שאעסוק בזכויות לניהול עצמי, אך אציין מייד כי מערכת החינוך הזאת - הציבורית והפרטית - לא כוננה כ"אי מוגן ומגונן" של שפה, תרבות וזהות ערבית. ניכרת בה בבהירות אותה מגמה שהוזכרה להפעלת לחצים על המיעוט בכיוונה של דו-לשוניות ודו-תרבותיות חד-צדדית. כך, בין היתר, תוכנית הלימודים בבתי-הספר הממלכתיים מכילה דרישות-חובה מקיפות המוטלות על בתי-הספר הערביים בתחום השפה העברית והתרבות וההיסטוריה היהודיות, דרישות שמקבילותיהן אינן מופיעות כמעט בבתי-הספר העבריים. נוסף על כך, התכנים של תוכנית הלימודים - ובוודאי תוכנית-החובה לבחינות-הבגרות - מסוננים בקפידה בתחומים כהיסטוריה וספרות כך שלא יכללו נרטיב לאומי פלסטיני[2]אשר לבתי-הספר הפרטיים, בעיקר התיכוניים - ההבדל אינו גדול. הם מתאימים את עצמם במידה רבה לתוכנית הלימודים הממלכתית. הם עושים זאת הן בשל לחצים שלטוניים (שיוזכרו בהמשך) והן משום שהצלחה בבחינות-הבגרות הסטנדרטיות של המדינה היא תנאי לכניסת בוגריהם למערכת ההשכלה הגבוהה (ולמצער - בעקבות "מהפכת המכללות" - תנאי לכניסתם למוסדות היוקרתיים יותר של ההשכלה הגבוהה). שפת ההוראה במוסדות ההשכלה הגבוהה היא, כידוע, כמעט כולה, על טהרת העברית.
הנקודה החשובה בתחום המשפטי היא שגם הזכות הרב-אתנית לחינוך ציבורי בשפה הערבית, וגם רוב הממדים השוחקים את משמעותה הממשית (קרי, אותם ממדים הדוחקים את המיעוט לדו-לשוניות ודו-תרבותיות חד-צדדית) אינם מתגבשים בנורמות משפטיות מפורטות. ההוראות הסטטוטוריות ביחס למערכת החינוך בערבית, הממלכתית או הפרטית, הן גם ספורות וגם לקוניות. מצב דברים זה מאפשר מרחב שיקול-דעת רחב להכרעה על-ידי רשויות שהרכבן האישי הינו יהודי כמעט כולו. להלן, בשלמותו, סעיף 4 לחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-[3]1. 953 סעיף זה היה במשך כמעט יובל שנים היחיד במכלול הדינים העוסקים בחינוך שנגע מפורשות בשסע כה מרכזי בחברה הישראלית:
"4. השר יקבע את תכנית הלימודים של כל מוסד-חינוך רשמי; במוסדות חינוך לא - יהודיים תותאם תכנית הלימודים לתנאיהם המיוחדים. "[4]
עם זאת, בתיקון לחוק חינוך ממלכתי, שנתקבל בפברואר[5],2000 חלה התפתחות בעלת-חשיבות. מדובר בתיקון לסעיף מרכזי במיוחד - סעיף 2 לחוק, שעניינו "מטרות החינוך הממלכתי", להלן נוסחו הקודם של סעיף 2, ומייד אחריו חלקים מנוסחו החדש.
"2. [הנוסח המקורי] מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת למדינה ולעם ישראל, על תודעת זכרון השואה והגבורה, על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית, ועל שאיפה לחברה בנוייה על חירות, שיוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות."
"2. [הנוסח החדש] מטרות החינוך הממלכתי הן:
(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;
(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך להחירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים; [...] (11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסיה הערבית ושל קבוצות אוכלוסיה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל."
ההתפתחות התחיקתית הזו אינה עניין שולי, הגם שיש להמתין לראות כיצד תתורגם למציאות. יש כאן מודעות ממשית יותר לקיומו של המיעוט, וכן נכונות להתאמה ממשית יותר לצרכיו התרבותיים-החינוכיים. סעיף-קטן (11) - המצוי אומנם בסוף רשימת המטרות - מלמד גם על הסכמה עקרונית למידה של הדדיות: משמע, לצורך בהכרת תרבותם של בני קהילת המיעוט הלאומי (וכן זו של קבוצות אוכלוסייה אחרות) על-ידי בני קהילת הרוב. יתר על-כן, השוואה בין שני הנוסחים של סעיף 2 - הקודם והנוכחי - מגלה לא רק תכנים חדשים ושינוי בדגשים, אלא גם רמת קונקרטיזציה גבוהה יותר, מעובדה זו עשויות להיגזר ביתר קלות חובות בנות-אכיפה להקניית אופי רב-תרבותי יותר לתוכנית הלימודים וליתר הגנה בה על תרבות המיעוט.
נקודה אחרונה שראויה לאזכור בהקשר החינוכי נוגעת ביכולתם של בני המיעוט לבחור ללמוד במערכת החינוך העברית. הפערים המשמעותיים הקיימים בתחום רמת החינוך ורמתם של אמצעי ההוראה בין מערכות החינוך הערבית והעברית, בצירוף השלטנות (הדומיננטיות) העזה של השפה העברית בחיים הציבוריים של ישראל, מנתבים את מקצת ההורים לשלוח את ילדיהם לגנים ולבתי-ספר ממלכתיים בעברית (במיוחד בערים המעורבות, שם אפשרות זו זמינה יותר). הדין הישראלי, כך נראה, שולל את האפשרות - הן של קהילת הרוב והן של קהילת המיעוט - לחסום את ילדי המיעוט המתגוררים באיזור הרישום של בית-הספר בעברית מלהתקבל אליו[6]

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

שרה אבינון. עיין ערך: לשון, הבנה והבעה. תל אביב: מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית.

ד"ר אילן סבן, קול דו לשוני בודד באפלה? - ניתוח של פסיקת בג"ץ בעקבות עתירת ארגון "עדאלה" 

י' יונה וי' שנהב "המצב הרב-תרבותי" תיאוריה וביקורת 17 163;