‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי בחינת הרישוי הממשלתית לעיסוק ברפואה כללית?

עיסוק ברפואה בישראל מחייב קבלת רשיון ממשרד הבריאות על-פי הוראות פקודת הרופאים [נוסח חדש],  (להלן: הפקודה). רישוי זה, המהווה פיקוח מצד המדינה על ההשתלבות בעיסוק ברפואה בישראל, נועד למנוע סכנה לשלום הציבור ולבריאותו מצד אנשי מקצוע באיכות ירודה.

בפקודה יש הבחנה בין הליך הרישוי של בוגרי לימודי רפואה במוסדות לימוד מוכרים בישראל לבין הליך הרישוי של בוגרי לימודי רפואה בבתי-ספר מוכרים בחו״ל. לימודי הרפואה בישראל נמשכים שבע שנים. בשש השנים הראשונות הלימודים נערכים מטעם בית-הספר לרפואה, ובשנה השביעית מתקיים סטאז׳ (השתלמות מעשית), בהשגחת רופא מורשה במוסד רפואי שאושר לצורך זה. בתום השנה השביעית, לאחר השלמת כל החובות בהצלחה - ובכללן עמידה בבחינות הארציות, כתיבת עבודת גמר והשלמת הסטאז׳ - הסטודנטים זכאים לתואר MD (דוקטור לרפואה).^[1] סטודנטים אלה זכאים לרשיון לעסוק ברפואה כללית בישראל ללא תנאים נוספים.

לעומת זאת, רופאים עולים ובוגרי בתי-ספר מוכרים לרפואה בחו״ל, בעלי דיפלומה מוכרת, המבקשים לקבל רשיון לעסוק ברפואה בישראל, נדרשים לעמוד בהצלחה בבחינה לקראת סטאז׳ ברפואה או בבחינת רישוי ממשלתית ברפואה. העומד בהצלחה בבחינה מקבל רשיון לעסוק ברפואה כללית בישראל. נציין כי בוגרי לימודי רפואה במדינות מסוימות פטורים מבחינת הרישוי וכך גם רופאים עולים מכל המדינות העומדים בתנאים מסוימים הקבועים בפקודה ובתקנות, כפי שנציג בהמשך החיבור.

אל ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת הגיעו פניות מרופאים עולים חדשים שהלינו על הליך הרישוי. מתלונות אלה עולים הקשיים של רופאים אלה, שעיקרם בחינת הרישוי עצמה וכן ההתמודדות הכלכלית, המשפחתית והאישית עם תקופת ההכנה לבחינה. החיבור יציג את הקשיים המרכזיים שהוצגו בפנינו וכן את הצעדים שנוקטים משרד הבריאות והמשרד לקליטת העלייה כדי להתמודד קשיים אלה. נדגיש כי בחיבור נעסוק בבחינת הרישוי הממשלתית, שהיא תנאי לקבלת רשיון לעסוק בישראל ברפואה כללית, ולא נעסוק בתנאים לקבלת תעודת רופא מומחה.