‏0.00 ₪

למה מצייתים למשפט בינ"ל? תיאוריות:

הגישה הפוזיטיביסטית - אבי הפוזיטיביזם, ג'ון אוסטין, הגדיר נורמה משפטית כפקודה של הריבון המגובה בסנקציה. הריבון, להגדרת אוסטין, הוא מי שמסוגל לאכוף את הסנקציות שלו- תוך ויתור על ההצדקה המוסרית לציות. כלומר- במקום לנסות להצדיק מבחינה פילוסופית את הציות למערכת המשפט- הם פונים לגישה פוזיטיבית: לאיזו מערכת משפט מצייתים ולמה?

לאור זאת, מדוע מצייתים למשפט בינ"ל (שלא מסוגל לאכוף סנקציות)? בתקופת אוסטין (המאה ה-19) המשב"ל נוסח ע"י מדינות ונועד להסדיר התנהגות של מדינות. כלומר, בשונה מההיררכיה שהציג - במשב"ל יש מערכת יחסים אופקית (עיקרון של שוויון בין מדינות). מבחינת סנקציות, לא הייתה מערכת ממוסדת של הטלת סנקציות על מדינה. לדעת אוסטין המשב"ל אינו תחום משפטי אמיתי אלא "כללי נימוס מקובלים".

לסיכום- המשפט הבינלאומי איננו 'משפט'.

• אין הפרדה בין הריבון לכפופים- מערכת אופקית. המדינות יוצרות ומצייתות למשפט הבינלאומי (או שלא מצייתות..)
• אין מערכת מובנית וסדורה של סנקציות – אין ברוב התחומים בתי משפט או בתי דין וגם אם יש ההצטרפות אליהן היא וולנטרית. ב99% מהמקרים אין רשות אכיפה.
• מערכת בתי המשפט הבינלאומיים לא מחייבת.
• אין מערכת אכיפה

אוסטין אומר שלכל היותר המשפט הבינלאומי הוא כללי נימוס.

הגישה הריאליסטית- גישה מבוססת עובדות ולא הצדקות.

במערכות משפט מדינתיות:  הכל מבוסס על כוח, אינטרסים כסף ופוליטיקה. המסקנה מכך היא שהשלטון אינו לגיטימי.

במשפט הבינלאומי: מדינות אינן באמת מנומסות אלא פועלות בהתאם למה שטוב להם. הכול הצגה ולכן המדינות תפרנה את כללי המשב"ל בעיתוי שייבחרו.

בתקופה מאוחרת יותר, מלומדים מאסכולות קיצוניות פיתחו את ההגדרה של אוסטין למערכות משפט כניסיון פוליטי של החזקים לקדם את האינטרסים שלהם באופן מושכל. גישות ביקורתיות אלו מסתכלות על המשב"ל ככסות למעשים פוליטיים. לדעתם, הכל פוליטי - מדינה חזקה פועלת כאוות נפשה, ומדינה חלשה תפחד מסנקציות ו"תתנהג יפה". אם אוסטין מגדיר משב"ל ככללי נימוס, הגישות הביקורתיות אומרות שבכלל אין נימוס והכל מושתת על כוח ואינטרסים.

אז נשאלת השאלה- האם המשב"ל הוא רק כללי נימוס או כסות אינטרסים?

התשובה היא שאיום בסנקציות לא יכול להחזיק מערכת משפט. האיום אינו מספיק כדי לגרום לציות, אלא הוא אלמנט משלים בלבד- שנועד למנוע מאיתנו להתפתות להפר את החוק במקרים נקודתיים, ולכן התיאוריה הפוזיטיביסטית של אוסטין והגישות הריאליסטיות המאוחרות יותר- אינם מספקים תיאור טוב של המשב"ל. יש סיבות נוספות שמדרבנות לציות למשב"ל, ובשל הציות שהסיבות הללו גורמות לו- הסנקציות יכולות להרתיע.

אחת הסיבות המרכזיות לציות לחוק היא הרגל. "הרגל חברתי" זה מהווה תשובה חזקה מאוד לריאליסטים, כי הרגל מופנם ע"י חלשים וחזקים כאחד. הפנמה זו כה חזקה עד שלעיתים החזקים מתחילים לחשוב שההרגל משמש את האינטרסים שלהם (או פשוט נלקח כמובן מאליו).

סיבות נוספות לציית למשב"ל: חוקים מאפשרים תיאום בין הצדדים השונים; שיקולים מוסריים; הסכמה והוגנות (מתוקף היותנו שותפים במערכת יש לציית לכל החוקים, ללא אפשרות "לבחור בפינצטה"). בולט במיוחד בדמוקרטיות נוכח חלקו של האזרח בבחירת השלטון.