‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי תפיסתו הצבאית ממלכתית של דוד בן גוריון?

תוכן עניינים

מבוא

המאבק לחקיקת חוק השיפוט הצבאי ברוח התפיסה הממלכתית צבאית

צבאיות ובן גוריון

הממלכתיות הבן-גוריונית

תודעת הממלכתיות' שבן-גוריון ביקש להשריש בחברה הישראלית הצעירה.

חותמו של בן גוריון בתפיסה הממלכתית צבאית

תפישת הקונפליקט הישראלי-ערבי

מנהיגות כריזמטית באישיותו של בן גוריון

סיכום

ביבל'

עבודה זו תתמקד בתפיסה הממלכתית-בטחונית של בן גוריון ובתביעתו של בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון הראשון של מדינת ישראל, לחקיקה מהירה של חוק שיפוט צבאי מתקדם. עם פרוץ הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות התעורר צורך דחוף בהסדרת נושאי המשמעת והשיפוט בקרב הכוחות הלוחמים (קודם ב'הגנה' ואחר כך בצה"ל) והחלו הליכי חקיקה בנושא[1]. על המאמצים לחוקק את חוק השיפוט הצבאי הישראלי ועל גלגוליו השונים של החוק כבר סופר במקומות אחרים. ניתוח המאבק של בן-גוריון מלמד על כך שהוא ראה בחוק השיפוט הצבאי לא רק מכשיר פורמלי להסדרת המשמעת והשיפוט בצבא אלא גם ובעיקר גורם מחנך: מחנך למשמעת אך גם לתודעה 'ממלכתית', כלומר להכרה בכך שצה"ל הוא צבא א-פוליטי וממושמע הכפוף לשלטון-החוק ולהוראות השלטון האזרחי הנבחר.[2]

חמש עשרה השנים הראשונות של מדינת ישראל עמדו אכן בסימנו של דוד בן גוריון, שגיבש את המדיניות מבית ומבחוץ במידה בלתי רגילה של סמכות בהשוואה לרוב המנהיגים הדמוקרטיים. בשנת 1948 כבר השלים בן גוריון 15 שנה של מנהיגות בהסתדרות ו15 שנה בסוכנות היהודית לארץ ישראל, תוך שהוא פותח תקופה של 15 שנה נוספות בהן עמד בראש ממשלת ישראל. באותן שנים היה שקוע בתהליך של גיבוש מדינה ועם. הוא היה ללא ספק מנהיג בתר מהפכני בדומה ללנין ונהרו, שפעל מתוך תחושה היסטורית עמוקה בדומה לצ'רצ'יל ודה גול: אם האדם מעצב את המאורעות, הרי שאין ספק שמור לו תפקיד חסר תקדים, בגיבושה של מדינת ישראל, כעומד במשך זמן רב בראש אליטת האומה שלה. [1]

תפישתו של בן גוריון נבעה מאז ומתמיד מאוריינטציה שניתן להגדירה כלאומית מובהקת, יחד עם רגש עליונות מסויים על הערבים. ואולם, יש להדגיש, כי בהשקפותיו של בן גוריון בשאלה הערבית חלו בחלוף השנים תמורות מפליגות. בין השנים 1921-33 חלו שני שלבים מהותיים בתפישה זו:

בשלב הרא/ון, אנו עדים למעבר מאמונה כי יחסי השלום בין שני העמים בארץ יכונו על הבנה, העתידה לקום בין מעמד הפועלים העברי למעמד הפועלים הערבי, לתפישה מפוכחת של הסכסוך שאינו ניתן לפתרון על בסיס מעמדי בהיותו מורכב הרבה יותר מכפי שנראה לבן גוריון תחילה. [2]

בשלב השני , באה ההכרה כי הסכסוך אינו ניתן לפיתרון בדרכי שלום והוא מחייב התנגשות אלימה בין שני הצדדים.

החל משנת 1936, משנתחוור לבן גוריון כי העימות היהודי –ערבי עובר לפסים צבאיים, הוא ממקד את עיקר תשומת ליבו וזמנו לענייני ביטחון. מאז הוא מאץ לעצמו קו אקטביסטי צבאי ברור, שהוגדר לימים כ"בן גוריוניזם". האקטיביזם הבן גוריוניסט משולב עם שני דימויי יסוד של הערבים: היותם נחותים מהיהודים והיותם יריב עוין ומאיים ללא תקנה כמעט.

ערב הקמת המדינה אומר בן גוריון בפומבי כי " קיים אי שוויון ושוני מבחינת המנטליות וההשקפה הסוציאליסטית, מבחינת הרוח הציבורית, הוח הפנימי וכמה בחינות אחרות....יש כמובן הבדל בין עם הקיים במאה העשרים, ובין אנשים השרויים עדיין במאה ה-15 ואפילו במאה ה-7 וכי " הערבים תלמידים של היטלר היודעים רק דרך אחת, לפתור את הבעיה היהודית – השמדה טוטלית". מאוחר יותר ממותנת השקפה קיצונית זו לכדי: " אני רואה בערבים הלוחמים בנו קורבן הסתה ונרגנות ולא אויב הסטורי" . [3]

בן גוריון הוא חסיד של גישת הכוח הלאומי כפי שנוסחה על ידי הנס מורגנטאו . נקודת המוצא של בן גוריון היא תפישתו הסקפטית בכל הקשור בעולם הלא יהודי, תוך הדגשה של יסודות כוח העצמי.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 Anita Shapira" Ben-Gurion: Father of Modern Israel, Yale University Press