‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי אלימות נגד נשים במשפחה לאור המשפט הבינ"ל?

ראשי פרקים 

מבוא

1 רקע: דיני זכויות האדם של המשפט הבינלאומי

2 המגמה בדיני זכויות האדם הבינלאומיים להטיל חובות פוזיטיביות על מדינות
א. ההוראות הקיימות באמנות זכויות האדם השונות
ב. התנגדויות והצדקות להחלת דיני זכויות אדם ביחסים בין פרטים
ג. הקונסטרוקציה המשפטית המאפשרת את החלת דיני זכויות האדם ביחסים בין פרטים

3 האיסור נגד עינויים ויחם אכזרי, בלתי אנושי או משפיל במשפט הבינלאומי
א. איזו פגיעה מהווה עינוי אסור?
ב. האם עינויים "פרטיים" מהווים עינויים אסורים על פי המשפט הבינלאומי?
ג. שאלת המניע – "היסוד הנפשי" של עברת העינויים

4 יישום הפרשנות המוצעת
א. פירוט האמצעים הכלולים בחובה הפוזיטיבית להיאבק באלימות במשפחה
ב. אכיפה במישור הבינלאומי
ג. השלכות הדוקטרינה בדין הישראלי
סיכום

אלימות נגד נשים היא תופעה בזויה ומוקעת בעיקר בעידן ה- METOO. אין ספק כי האיסור נגד עינויים נמצא ב"גרעין הקשה" של זכויות האדם. הוא מצוי בסעיף 5 להכרזה האוניברסלית של 1948, בסעיף 7 ל-ICCPR וכן בסעיף 2 לאמנה נגד עינויים. תופעת האלימות במשפחה[1] הנה אחד מהנגעים החברתיים הקשים ביותר עמם נאלצת להתמודד החברה המודרנית. בישראל, כמו גם במקומות רבים אחרים בעולם, מתרחשים מדי שנה אלפי מקרים של אלימות פיסית, נפשית ומינית במסגרת התא המשפחתי[2]ברוב המכריע של המקרים מכוונת האלימות מצד גברים נגד נשים[3]. על פי מחקרים שונים, אלימות במשפחה אינה תופעה האופיינית דווקא למגזר מסוים או לשכבה מסוימת באוכלוסייה, והיא קיימת בקרב משפחות מכל השכבות הסוציו-אקונומיות4.
הקושי שבהתמודדות מערכת המשפט עם תופעת האלימות במשפחה אינו נובע רק מהיקפה הנרחב של התופעה ומהנתח הנכבד שהיא תופסת מכלל מקרי האלימות המתרחשים בחברה5. ניתן להצביע לפחות על שני גורמים נוספים המקשים על המאבק המשפטי בתופעה. ראשית,במקרים רבים קיים "קשר שתיקה" סביב מקרי אלימות במשפחה[4]. הדבר נובע מכמה סיבות אפשריות: קרבן האלימות עשוי לחשוש כי דיווח על מעשה האלימות יחשוף אותו לתגובה אלימה עוד יותר מצד בן המשפחה האלים[5]; לעתים הקרבן מעריך כי המחיר הכרוך בפגיעה בשלמות התא המשפחתי, כתוצאה מעירוב רשויות שלטוניות בסכסוך המשפחתי, והבושה שיחוש כתוצאה מהחשיפה הפומבית של מקרי האלימות[6], עולים על התועלת שבמיצוי הסיכוי (אשר אינו בהכרח גבוה) כי התערבות הרשויות תוביל להפסקת מעשי האלימות; ויש מקרים בהם הקרבן עצמו רואה באלימות במשפחה (בעיקר כאשר זו מתקיימת לאורך זמן), מעין "גזרת גורל" שיש להשלים עמה - ראייה הנובעת לעתים תכופות מתפיסה מעוותת באשר למודל היחסים הראוי בין חברי התא המשפחתי[7]. כאשר מדובר באלימות בתוך המשפחה המכוונת נגד קטינים, מתווספים שיקולים מיוחדים המקשים על דיווח מצד הקרבנות, כדוגמת קשיי התבטאות, חוסר מודעות לאפשרות לדווח ואי-הבנת הפסול שבמעשה ההתעללות[8].
בעיה שנייה, קונספטואלית באופייה, קשורה לתפיסה של תפקיד המשפט במסגרת החברה הכללית ובמסגרת התא המשפחתי. על פי התפיסה הדומיננטית בעבר, התא המשפחתי והאינטראקציה בין חבריו שייכים ל"עולם הפרטי" של בני האדם, בעוד שמערכת היחסים בין הפרט לפרטים אחרים שאינם חלק מהתא המשפחתי ולחברה בכללותה שייכים ל"עולמם הציבורי" של בני האדם[9]המשפט - מערכת הכללים ומנגנוני האכיפה המסדירה, באמצעות פרמטרים קבועים, את האינטראקציה בין הפרט לבין סביבתו החברתית - נתפס כבעל תחולה עיקרית ב"עולם הציבורי", בעוד שנושאים הקשורים לאופן תפקודו של התא המשפחתי צריכים, לפי גישה זו, להיות מוסדרים על פי אמות מידה אחרות, גמישות יותר (כגון: מוסר, מסורת, דת, הסכמה בין חברי התא המשפחתי וכדומה). אשר על כן, יש הסבורים כי רצוי לחשוף במידה מועטה ככל האפשר את התא המשפחתי האוטונומי ה"רגיש" להתערבות ה"גסה" של מערכת המשפט. אכן המשפט ממעט בדרך כלל להתערב בשאלות כגון חלוקת התפקידים בין בני משפחה, חלוקת כספים בתוך המשפחה, שיטות חינוך קטינים, קביעת גודל המשפחה ודרך ההצטרפות אליה (למשל, שידוך הקטינים לבני זוג נבחרים). זאת אף כי שאלות מקבילות המתעוררות ביחסים בין בני אדם מחוץ למסגרת התא המשפחתי מוסדרות על פי רוב באמצעות כללים משפטיים (למשל: יחסי עבודה בין עובד למעביד, חלוקת כספים בין משקיע ליזם עסקי, דרכי חינוך בבית הספר וכללי התאזרחות במדינה).

האלימות בכלל, והאלימות במשפחה בפרט, מהווים נגע חברתי קשה ונרחב שיש לפעול על מנת למגרו. העובדה כי אדם אינו יכול לחוש מוגן בביתו שלו הנה פגיעה חמורה ביותר בזכויות האדם שלו, ועל כן אין זה מפליא כי תנועת זכויות האדם הבינלאומית שמה לעצמה כיעד חשוב להיאבק בתופעת האלימות במשפחה[1]כלי חשוב במאבק זה הנו הכלי המשפטי- היינו, ביסוס החובה המשפטית הרובצת על מדינות (שהן עדיין הגורם המרכזי הנושא בחובות בינלאומיות) להיאבק בתופעת האלימות במשפחה.

כפי שתואר לעיל, הדוקטרינה המשפטית שבאמצעותה בוססה החובה האמורה, הנה הדוקטרינה המקובלת על ידי כל גופי האדם המרכזיים, המצביעה על האופי המעורב - הנגטיבי והפוזיטיבי של זכויות האדם, ודורשת מהמדינה לא רק "לכבד" את זכויות האדם, אלא גם "להבטיח" את כיבודן על ידי גורמים אחרים, לרבות גורמים פרטיים, יישום הדוקטרינה במקרים חמורים של אלימות במשפחה, מוביל למסקנה כי האיסור הקיים ב-ICCPR ובאמנות זכויות האדם האזוריות נגד עינויים ויחס או עונש בלתי אנושיים, אכזריים או משפילים, מטיל על המדינה חובה לנקוט אמצעים מתאימים על מנת למנוע מקרים של אלימות, לחקור תלונות, להעניש את בני המשפחה האלימים ולדאוג לפיצוי קרבנות האלימות.

כאמור, יש יסוד להחיל את הדוקטרינה האמורה גם בדין הישראלי ולבסס מכוחה חובה פוזיטיבית שתוטל על הרשויות השלטוניות להיאבק בגילויי אלימות במשפחה, תוך נקיטת אמצעים סבירים. במקרים מתאימים, יש, לעניות דעתי, בתאוריה המוצגת כדי לבסס גם קיומה של חובת פיצוי נגד המדינה, על פי מודל האחריות הקיים בפסיקתו של בית הדין האירופי לזכויות אדם.

יחד עם זאת, נדמה כי עיקר החשיבות של הגדרת האלימות במשפחה כסוג של עינויים אינה במישור המשפטי, אלא במישור החינוכי ובהגברת המודעות לבעיה. לשימוש בזכויות אדם בכלל, ובזכויות הבסיסיות ביותר, בפרט, משקל רטורי רב. הם מהווים "קלף מנצח" הגובר במקרי איזון אינטרסים על ערכים אחרים שהשיח הציבורי מוקיר. מכאן שהגדרת אלימות במשפחה כבעלת פוטנציאל להיחשב כ"עינוי" אסור מבליטה את החומרה המיוחדת של עברות אלו ואת הצורך החברתי למגר אותן ועשויה להוות צעד צנוע בדרך לשינוי התודעה החברתית בנושא זה . 

מצגת  אלימות כלפי נשים, אלמ"ב

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)