‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי משא ומתן בין הפלשתינאים לממשלת ישראל?

תוכן העניינים: 

מבוא. 3

מדינה, לאומיות אתנית ומרחב. 4

קרקעות ומדיניות התיישבות:. 17

סגרגציה אתנית וחברתית מתוכננת. 17

המשך מתווה אוסלו במאה ה 21. 21

הכרה של האום במדינה פלסטינית. 23

כיצד על ישראל להגיב להחלטה של העצרת להכיר במדינה הפלסטינית. 25

האיחוד האירופי ופלשתין 27

הפלסטינים והבקשה להכרה במדינה. 31

נתניהו ותהליך השלום עם הפלשתינאים. 34

סיכום. 37

ביבליוגרפיה. 38

סבב השיחות הראשון בתהליך המדיני , נחנך בטקס חגיגי בוושינגטון, וכבר התגלעה מחלוקת קשה בין ישראל לפלסטינים, המאיימת על עתידו– קביעת סדר היום לדיונים. בעוד הפלסטינים שומרים על עקביות ביחס לתביעותיהם מן העבר בדרישתם להציב את החלוקה הטריטוריאלית בראש הסוגיות לדיון, נתניהו סוטה מן המתווה אותו הציגה ישראל בסבבים קודמים של המשא ומתן, בתביעתו לפתוח את השיחות בהסכמה על סידורי הביטחון והכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. תביעה זו משקפת שינוי מהותי בסדר יומה המדיני של ישראל, עם הוספה של סוגיית ליבה חמישית – סוגיית ההכרה, על-פני ארבעת הנושאים המרכזיים שעמדו על שולחנם של הנושאים והנותנים עד-כה (גבולות והתנחלויות, ירושלים, פליטים ובטחון). 
    זו אינה הפעם הראשונה בה מגדיר נתניהו את התביעה להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כאחד משני עמודי התווך ההכרחיים להסדר הקבע עם הפלסטינים. כך בנאום בר-אילן, כך בנאומו בפני המועצה ליחסי החוץ בניו-יורק, ואפילו בברכתו הרשמית לציבור לרגל ערב ראש השנה תשע"א. בציטוט מתוך שיחה שקיים נתניהו עם מחמוד עבאס רק ימים אחדים לפני כינוס הפסגה בשארם, בה ביקש לברכו לרגל חגיגות עיד-אל-פיטר המוסלמי, משקפים דבריו של ראש הממשלה אפילו ייחוס מעמד של "המכשול המשמעותי ביותר שנותר בפני השלום", לסוגיית ההכרה. 

ניתוח הגישות הישראליות להתקדמות לעבר הסדר עם הפלסטינים נוטה על-פי רוב להתרכז בבחינת השפעותיהם של לחצים בינלאומיים, אידיאולוגיות מדיניות, אישיותם של מנהיגים מסוימים, או התפתחותן ההיסטורית של הלאומיות היהודית והפלסטינית. הרבה פחות תשומת-לב הוקדשה להשפעת השסעים הפנימיים, האתניים והמעמדיים, על הטלטלות בפוליטיקת השלום של ישראל.

אטען ששסעים אלה פגעו בסיכויים להשלמה יהודית-פלסטינית, בעיקר עקב ההדחקה המתמשכת של הפריפריות החברתיות בישראל.[1] המדיניות ההתיישבותית, החברתית והכלכלית, שנקבעה בידי האליטות הישראליות (ברובן חילוניות ואשכנזיות), יצרה דפוסים של בידול (סגרגציה) ואי-שוויון אתנו-מעמדיים. המערכת השלטונית, אותה אני מכנה בשם ה"אתנוקרטיה" הישראלית, יצרה זהויות קולקטיביות מתנגשות וקיטוב חברתי שמתוכם עולה עתה קריאת תיגר על הדומיננטיות של האליטות המבוססות. תהליך זה מציב כעת מכשולים בפני תוכניתן של אליטות אלה להשלמה יהודית-פלסטינית.[2]

תשומת-לב מיוחדת תוקדש כאן לתפקיד שממלא היבט של נושא זה שלא נחקר דיו: חלוקתו האתנו-מעמדית של המרחב בישראל. זווית ניתוח זאת מאפשרת הארת ממדים המעצבים שינוי חברתי ומדיני שאינם נידונים בדרך כלל בשיח האקדמי. חלוקת המרחב נוגעת לאופן שבו שליטה, בעלות ופיתוח הקרקע מתחלקים בין הקבוצות במדינה. ניתוח זה משתמש אפוא בו-זמנית בגאוגרפיה הפוליטית ובכלכלה הפוליטית של ישראל כיסודות מפתח להבנת המדיניות העכשווית של המדינה. בתור שכזה, הוא מתייחס לכל שטח "ארץ ישראל/פלסטין" כאל יחידת-ניתוח אחת, תוך אימוץ השקפה של "מדינה אחת, שני עמים" (שעודנה תקפה גם אחרי הענקה של אוטונומיה מוגבלת לכמה מובלעות פלסטיניות, התלויות בשלטון הישראלי).

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

ארנון סופר, ‏מדינה פלשתינית ההיבט הגיאוגרפי, נתיב 66

יחזקאל דרור, ‏ישראל, מדינה פלשתינית והמזרח התיכון: פוטנציאל לסכום אפס, נתיב 67

רובי סייבל, העצרת הכללית של האו"ם - "איחוד למען פלסטין", המכון למחקרי ביטחון לאומי, גיליון 251

Barnard, Catherine. The Substantive Law of the EU: The four freedoms (2 ed.). Oxford University Press. p. 447