‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באים לידי ביטוי חסמים בתהליך השלום עם הפלסטינים אוסלו?

תוכן העניינים:

מבוא    

הסכמי אוסלו     

מדינה, לאומיות אתנית ומרחב    

העימות בין פרס לרבין והסכמי אוסלו       

קרקעות ומדיניות התיישבות:      

סגרגציה אתנית וחברתית מתוכננת         

המשך מתווה אוסלו  

הכרה של האום במדינה פלסטינית          

כיצד על ישראל להגיב להחלטה של העצרת להכיר במדינה הפלסטינית       

האיחוד האירופי ופלשתין

הפלסטינים והבקשה להכרה במדינה       

נתניהו ותהליך השלום עם הפלשתינאים   

סיכום   

ביבליוגרפיה      

בצד המאזן החיובי ניתן להצביע על מספר היבטים חיוביים של הסכמי אוסלו, מנקודת ראותה של מדינת ישראל:

א. הסכמים אלה "שיחררו" את מדינת ישראל מאחריות לרווחתם של רוב מכריע של הפלסטינים בשטחי עזה ויהודה ושומרון. כל זאת, כאשר חופש התמרון הצבאי של ישראל באזורים אלה לא נפגע באורח משמעותי. ב. הסכמי אוסלו תרמו להעצמת הקונצנזוס הפנימי במדינת ישראל בשאלת עתיד ההסדר המדיני. נוסחת "שתי מדינות לשני עמים" מקובלת כיום על הרוב המכריע של המפלגות, המרכיבות את המפה הפוליטית בישראל תוך השארת גורמים קיצוניים, מימין ומשמאל, בשוליים. ג. הסכמי אוסלו העמיקו מאוד את המחלוקות בתוך העולם הערבי ובקרב התנועה הלאומית הפלסטינית בשאלת ההסדר. 

הסכמי אוסלו הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ההסכם הראשון נחתם באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, והסכם "אוסלו ב'" נחתם תחילה בטאבה ב-24 בספטמבר 1995, וכעבור ארבעה ימים נחתם רשמית בבית הלבן. השם הרשמי של הסכמים אלה הוא "הסכם העקרונות". ההסכם המקיף - "גישת החבילה", נועד להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההסכם הביא את אש"ף להכיר במדינת ישראל ואת ישראל להכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני.[1]

לאורך השנים ניהלו ממשלות ישראל שיחות עם מדינות ערב השכנות באשר לגורל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, וסירבו לדון ישירות עם מי שראה עצמו כנציג הפלסטינים, אש"ף. חיזוק למעמדו של אש"ף נתקבל ב-1974, עת הוכרז בידי הליגה הערבית כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני. במסגרת הסכמי קמפ דייוויד דרשה מצרים פתרון לבעיה הפלסטינית והסכם השלום עם מצרים קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע. בהיעדר אינטרס מובהק למצרים ולישראל, העניין לא קודם. לאחר שירדן הודיעה בשנת 1988 על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, בעקבות אי מימוש הסכם לונדון שנחתם בין שמעון פרס לחוסיין מלך ירדן, הופעל לחץ רב על ישראל והפלסטינים לקיים שיחות ביניהם על פתרון לסכסוך.

האינתיפאדה הראשונה תרמה לשינוי תודעתי בחלק מהחברה הישראלית. יצחק רבין, שהיה שר הביטחון בתקופה זו, ציין אירוע זה כמכריע בשינוי עמדתו בייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבין כתב בזכרונותיו שגם תגובת הישראלים למלחמת המפרץ והבריחה ההמונית ממרכזי הערים, שכנעו אותו שהחברה הישראלית איננה יכולה עוד לחיות תחת איום מלחמתי ויש לחתור לשלום.

לעומתו, בצד הפלסטיני, ראה יאסר ערפאת איום על מעמדו מצד ההנהגה הפלסטינית בגדה המערבית, אשר עד ה"כרוז ה-18" ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף בכלל. יש הרואים בכך סיבה להתפשרות אש"ף בעמדותיו, מתוך חשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך השטחים יערערו את מעמדם של פת"ח ואש"ף שנוסדו מחוצה להם ושהנהגתם שהתה במשך זמן רב בגלות ונתפסה כמנותקת מהמציאות היומיומית בשטחים. יש גם הטוענים כי ערפאת דאג מעליית כוחו של ארגון חמאס שערער על עליונותו של אש"ף. 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

אפרים קארש, אסון אוסלו, עיונים בביטחון המזרח התיכון מס' 123, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים

ארליך חגי. המזרח התיכון – המשבר הגדול מאז מוחמד, הוצאת ידיעות ספרים (2017)

Barnard, Catherine . The Substantive Law of the EU: The four freedoms (2 ed.). Oxford University Press. p. 447

Craig, Paul; Grainne De Burca , P. P. Craig . EU Law: Text, Cases and Materials (4th ed.). Oxford: Oxford University Press. p. 15