‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא. 3

שאלת המחקר. 3

פרק א': סקירת ספרות. 4 

תקשורת במלחמה,סיום צבאי של מלחמה. 4

גישות תקשורתיות לסיקור הזירה הביטחונית. 7

יחסי צבא-תקשורת בעידן המודרני 10

אסטרטגיה צבאית. 14

פרק ב': האירוע, ראש הממשלה והתקשורת. 14 

פרק ג': ממצאי המחקר. 16 

קשיים ובעיות. 16

כתבה 1: 16

כתבה 2: 16

כתבה 3: 17

ידיעות אחרונות. 17

כתבה 1: 18

כתבה 2: 18

כתבה 3. 18

פרק ד': דיון וניתוח. 18 

סיכום ומסקנות. 21

ביבליוגרפיה. 24

נספחים: 26

שאלת המחקר

האם סיקורו של העיתון "ידיעות אחרונות" היה אוהד יותר כלפי אהוד אולמרט במהלך מבצע "עופרת יצוקה" לעומת סיקורו של העיתון "ישראל היום"?

השערות המחקר

1.עיתון ידיעות אחרונות יצר אווירה של תמיכה מלאה במלחמה לעומת ישראל היום שהיה יותר ביקורתי, אך לקראת סיומה החל עיתון ידיעות אחרונות בדברי ביקורת לנוכח אי יכולתו של צה"ל לנצח במלחמה.

2.עיתון ישראל היום היה ביקורתי כלפי המלחמה לאורך כל הדרך, ולקראת סיומה החל העיתון להחריף דברי ביקורת לנוכח אי יכולתו של צה"ל לנצח במלחמה.

הגדרת משתנים

משתנה בלתי תלוי: דעות ועמדות בעיתון ישראל היום ובעתון ידיעות אחרונות

משתנה תלוי: סיום מלחמה

שיטת המחקר

המחקר הינו איכותני ויעשה ע"פ ניתוח המשלב בין פן תיאורטי לבין פן הסוקר את הכתבות בעיתון ישראל היום בזמן מלחמת לבנון השנייה.

לפי נספחי ששת הכתבות אשר נלקחו מישראל היום ומידיעות אחרונות ניתן לעשות השוואה ברורה בין שני העיתונים 

בהסתכלות הספציפית, ובמתן השוואה על כתבות משני סוגי העיתונים ניתן לראות כך: 

לפי הכתבה בידיעות אחרונות בנספח 1: "הקבינט אישר: הפסקת אש, כוחות צה"ל עצרו במקום" בהשוואה לכתבה מישראל היום בנספח 6: "אולמרט הכריז על הפסקת אש: היעדים הושגו"

ניתן לראות שבעוד שבידיעות הגדירו את השרים אשר התנגדו להפסקת אש כ"מעטים" וזניחים בישראל היום הדגישו את התנגדותם, כדבר אשר נכון וצודק. 

כמו כן,  בידיעות אחרונות כותב הכתבה הדגיש את דברי אולמרט שאמר שהוא מתכוון להשקיע את מירב מאמציו על מנת לשחרר את גלעד שליט וזה בראש מעייניו, ישראל היום ציטטו את דברי אביו של החייל החטוף, נעם שליט, אשר הביע את התרעמותו על כך ששחרור בנו אינו נכלל בהסכם הפסקת האש וכמו כן, בישראל היום גם הוסיפו את דעת השרים אשר התנגדו להסכם שהם גם אינם מסכימים על כך שגלעד שליט לא נכלל בהסכם.

כמו כן הכתבה מידיעות אחרונות המופיעה בנספח 2: "עופרת יצוקה נכנסה תוקפה הפסקת אש חד צדדית שאישר הקבינט". גם ניתן לראות את תמיכת העיתון בהחלטת אולמרט. כותב הכתבה בחר להשתמש במילותיו של אולמרט בנאומו: "איפוק הוא ביטוי לעוצמה" ככותרת ביניים. על מנת להדגיש את דבריו ולהביע את תמיכתם במילותיו. בכתבה כותב הטקסט אף הסביר את מילותיו של אולמרט ואמר שהפסקת האש החד צדדית רק תעצים את כוחה של צבא ישראל מול החמאס בפרט ומול העולם בכלל.

משלושת הכתבות הנ"ל ניתן לראות בבירור בתמיכתם של ידיעות אחרונות באולמרט ואילו בהתנגדותם של ישראל היום בו.

השוואה שנייה תתבצע בין הכתבות של ישראל היום המופיעה בנספח 4: "אולמרט תקף: ברק פגע בהישגי עופרת יצוקה.

ובכתבה המופיעה בנספח 5: "אולמרט מתנגד להצעת ברק להפסקת אש הומניטרית- "אין חיה כזאת""

בין הכתבה המופיעה בידיעות אחרונות בנספח 3: "מבצע עופרת יצוקה: ראש הממשלה, אהוד אולמרט מסרב לנאום בכנסת בנושא הלחימה בעזה".

ניתן גם לראות בברור את העמדות המנוגדות של שני העיתונים בעניין תפקוד ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, בעת מבצע "עופרת יצוקה".

בעוד שבידיעות אחרונות, הסבירו את סירובו של אולמרט לנאום בישיבת הכנסת בעת הלחימה בעזה למרות דבריה של דליה איציק, יו"ר הכנסת, אשר טענה שנושאי הישיבה הוסבו לצרכי השעה. כותב הכתבה אמר שאולמרט אמר שזהו הזמן למעשים לא לדיבורים. ולכן ניתן לראות את תמיכת הכותב באולמרט.

בעוד, שבכתבות שבישראל היום, בנספח  4 כותב הכתבה כתב שאולמרט קטע את דבריי ראש אמ"ן האלוף עמוס ידלין, שמסר דיווח האומר שבעקבות ההרתעה שנוצה בעופרת יצוקה החמאס מוכן להתגמש וניתן לנהל איתו שיחה שלא כמו שבעבר. אולמרט אמר בדבריו כאשר קטע ש"אין שום שיחות של הסדרה מול החמאס" ולא נתן לישיבה להתקיים כסדרה. הוא התייחס במהלך הישיבה בזלזול באהוד ברק, שר הביטחון דאז, וטען שפעולותיו פגעו בהישגיי המלחמה.

כמו כן, בכתבה בנספח 5 של ישראל היום, נראה מדברי כותב הכתבה שאולמרט מתכחש למציאות הנתונה בעודו טוען שאין "שום משבר הומניטרי" ובעודו מוציא את דעותיו הנוקבות על אהוד ברק החוצה ולא מדבר איתו.

לכן, גם בהשוואה זו, ניתן לראות את תמיכת ידיעות אחרונות באהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז ובהתנגדות ישראל היום לפעולותיו של אהוד אולמרט במהלך מבצע עופרת יצוקה.

לכן, מסקנת ניתוח הנתונים הינה שלפי טון הכתיבה בשני העיתונים, ידיעות אחרונות, במהלך כל מבצע עופרת יצוקה נטתה להסכים עם פעולות ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט ולתמוך בו על החלטותיו. ואילו, עיתון ישראל היום, טון כתיבת הכתבות והמסר המתפרש מהן הינו שהעיתון נטה לבקר את החלטותיו של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט. ישראל היום היו ביקורתיים ואילו ידיעות אחרונות היו תומכים.

 מבצע "עופרת יצוקה" גרם לפגיעה קשה בזרוע הצבאית של חמאס, ואילו מספר האבידות של צה"ל היה קטן בהרבה מהמשוער. אך למרות מאות ההרוגים, חמאס הצליח להוכיח שאיננו רק גוף טרור אלא גם גוף בעל כוח לוחם שיכול להחזיר אש במשך 23 ימים. אמנם צה"ל ניצח בקרב, אך חמאס יצר הרתעה והכניס כמיליון אזרחי ישראל לטווח האש שלו ופגע קשות בכלכלת מחוז דרום.

—            סקר שנערך זמן קצר לפני סיום הלחימה בעזה הראה כי 78% אחוזים מהציבור סבורים שהמבצע היה מוצלח. אף הייתה אכזבה בקרב הישראלים מההחלטה על הפסקת האש. הנזק הפיזי והנפשי בעקבות היערכות נכונה היה מועט ביותר, הרשויות במחוז דרום המשיכו לפעול כסדרם. מבחינה צבאית המבצע היה מוצלח ביותר, צה"ל הצליח להסיק תובנות ממלחמת לבנון ה-2 ולפעול במהירות וביעילות יתרה.

לאמצעי התקשורת יש את היכולת להבנות מציאות ולצייר תמונת מצב כזאת או אחרת. במלחמת לבנון השנייה יצרו אמצעי התקשורת את הרושם שמדובר במהלך מתוכנן היטב, שיעדיו ברורים ומובחנים, למרות שלא כך היה במציאות. התקשורת גרמה לשחור להיראות לבן, וכך גם עשתה במלחמות רבות אחרות. אמצעי התקשורת, בדגש על עיתון ישראל היום, שנחקרו בעבודה זו העבירו כולן מסר של התגייסות, התאחדות ותמיכה מוחלטת למען המלחמה בלבנון. הצבא הישראלי הוצג כגיבור ומנגד הוצג החיזבאללה כאויב רשע, מאיים, שיש לחסלו בכדי להביא שקט למדינת ישראל. הרטוריקה של ישראל הייתה ברורה כבר מהמהדורה הראשונה- ידינו על עליונה, אנחנו חזקים והאיומים של אויב השטני לא יצליחו להרתיע אותנו. התקשורת קיבלה ביקורות רבות על התנהלותה בזמן המלחמה. יחד עם זאת, נדמה כי התקשורת הישראלית, ואולי גם התקשורת במדינות אחרות, לא מסוגלת להישאר אובייקטיבית וניטרלית. במלחמת לבנון השנייה הייתה התגייסות למען הדגל ומיום ליום התגייסות זו גדלה. נראה כי זהו אופייה המלחמתי של מדינת ישראל, לטוב ולרע.

עבודה זו הציגה רבדים אחדים מהאופן שבו בחרו להתנהג אנשי התקשורת בישראל בעת מלחמת לבנון השנייה. נושא זה נחקר לעייפה באופן רחב ומפורט על ידי גורמים רבים- החל מגורמים מדיניים, פובלציסטים ידועי שם, אלופים בצה"ל וכלה בגולש העצמאי באתרי האינטרנט השונים. התמונה הגדולה שעולה מבחינה של אלו היא תמונה של כשל חמור ואף התנהגות מבישה של האישים אשר עומדים מאחורי כלי התקשורת בישראל, התנהגות אשר כאמור, הציבה חיי אדם בסכנה, הפחיתה מערכה של התקשורת הישראלית בעולם (זאת בין היתר גם בשל סיקור לא הוגן של הנפגעים והסבל בצד השני- נקודה בה לא נגעתי בעבודתי) ויותר מכל הפגינה חוסר מקצועיות של העוסקים בתחום.

אך לאחר שכל זאת נאמר, וללא עוררין על העובדה כי הדברים היו צריכים להתנהל אחרת, עדיין לא נפתרה סוגיה משמעותית הנוגעת לעניין: האם יש להטיל את האשמה כולה על אנשי התקשורת או שמא הכשל הוא מערכתי, תרבותי ועמוק יותר הנובע מתהליך אשר עובר על כלל החברה הישראלית בעשורים האחרונים?

ננסה לבחון את התהליך הזה בקצרה: התקשורת בישראל שונה כיום מזו שהתקיימה בעבר. אך השינוי לא חל רק בשכלול של אמצעי המדיה אלא, ובאופן לא פחות קריטי, הוא חל גם בצרכנים שלה. כך, משנות החמישים ועד שנות השמונים של המאה שעברה הפכה התקשורת ממפלגתית באופן מובהק לתקשורת מסחרית לחלוטין[1]. התקשורת המפלגתית הייתה בנויה מערוץ ממלכתי אחד ושורה של עיתוני מפלגה המוטים באופן מובהק. למשל, אם השתייך אדם בדעותיו למפלגת העבודה, היה צורך באופן קבוע את עיתון "דבר" אשר קידם באופן גלוי את חזונה של המפלגה. בדומה לכך, עיתון "הצופה" תמך בחזון מפלגת מפד"ל ולתומכי הליכוד יועד העיתון "חירות". המשמעות של חלוקה זו הייתה חוסר תחרות בין ערוצי תקשורת שונים. ציבור הצרכנים היה יציב וקבוע והעיתונאים- בעלי מקצוע. דברים אלו הכריעו גם בנושא תוכן ורמת הכתיבה: זו הייתה עמוקה, מנתחת, גבוהה ומשכילה יותר.

מאז, חברות המספקות תקשורת התרבו באופן דרמטי והשתכללו אמצעי המדיה ובכך גדלה התחרות בניהם. למעשה, על מנת להמשיך ולעסוק במקצועם, על אנשי התקשורת מוטלת המשימה להלחם בזירה שבה פועלים אלפי מוקדי תקשורת, החל ממקומונים ויומונים וכלה בערוצי טלוויזיה לווייניים, תחנות רדיו פופולאריות, עיתונים גדולים ואתרי אינטרנט דומיננטיים- כולם מבקשים לטפל בעניינים שעל סדר היום. מטבע הדברים, בשל ריבוי האנשים העוסקים בתחום והנגישות אליו על ידי כמעט כל אדם, וכן בשל חוסר יכולת שליטה מוחלטת בזרימת הידע, הרי שהרף של איכות הכתיבה, השידור, הפירוש והניתוח ירד ללא הרף. לא זאת בלבד, אלא שהשיקולים הפכו מממלכתיים למסחריים גרידא, וכלי התקשורת מנסים כעת לפנות אל המכנה המשותף הרחב ביותר בקהל, זאת על מנת לשמור על הרלוונטיות שלהם. מטבע הדברים, גם המוטיבציה של גופי התקשורת המסחריים להשאר מקצועיים פוחתת שכן הדבר מוכח כי סיקור צהוב, סנסציוני ושנוי במחלוקת הוא הדרך לרתק את הציבור לכיסאו.

התוצאות הללו של התמסחרות התקשורת והשינוי התרבותי שחל בצרכניה הביא מצטרף לאימוץ התפיסה התקשורתית שלפיה פעל צה"ל הן במהלך ההתנתקות מרצועת עזה באוגוסט 2005 והן במלחמת לבנון השנייה. באופן רחב, בעבר הצבא נחשב לטאבו אשר מקשר בין כל הסיעות במדינה. איש לא ביקר את צה"ל באופן פומבי כפי שביקר מוסדות אחרים במדינה. מאז, כפי שמפורט בפרק הראשון של העבודה, חל שינוי והגופיים הצבאיים נפתחו לחשיפה מבוקרת וביקורת, בלבנון נבע הדבר בעיקר מתוך כוונתו של הרמטכ"ל דן חלוץ לנקוט במדיניות הסברה נרחבת אשר תובל על ידי דובר צה"ל. תוכניתו זו של הרמטכ"ל השתבשה ושלושת הגופים האמונים על מידת החשיפה של צה"ל לתקשורת (דובר צה"ל, מחלקת ביטחון מידע, הצנזורה) נכשלו בתפקידם בשליטה על החומרים שיצאו מהשטח.

מכאן, שהשיקולים המוטעים שעמדו לפני הכתבים, הפרשנים, הוגי הדעות ומערכות החדשות השונות היו תוצאה לא של כשל נקודתי בתהליך ההבנה שלהם את תפקידם ואת ההשפעות של מעשיהם, כי אם כשל מערכתי ארוך טווח של צריכת תקשורת ושבירת הטבואים האחרונים. כלומר, כל עוד ערוצים שיזרימו מידע מהר יותר, נגיש יותר ואיכותי פחות יהיו הפופולריים ביותר, לא ניתן לצפות כי אלא ימשיכו בקו של נאמנות לאתיקה עיתונאית שתחקור, תבקר ותביא לציבור מידע שהוא "לא רוצה לדעת". כך, גם הגישה המגויסת שבה נקטה התקשורת ביקשה להביא לקהלה אווירת מלחמה, אווירת נקמה באויב השנוא ויותר משזו הייתה פטריוטית (שכן ניתן לחלוק על העובדה שהתגייסות בעד יציאה למלחמה היא פטריוטית כאשר היא למעשה פוגעת בטובת המדינה ואזרחיה) היא כוונה לרתק את הקהל, לדבר במונחים של כוח שידברו אל ליבם של כמה שיותר צופים, מאזינים או קוראים.

מלבד כל אלה, חשוב לציין כי המסקנה שעולה מדפי העבודה היא כי קיימים כשלים יסודיים בתרבות התקשורת במדינה ולקחים הופקו אך גם הם לא בצורה שענתה על כל הסוגיות השנויות במחלוקת הן בסיקור ישראל היום[2] והן בסיקור כלי המדיה האחרים. רבות דובר על הבעיה אך ארבע שנים אחר כך, לא גובשו פתרון או מדיניות אשר יגדירו באופן רשמי את הדרך שעל התקשורת לנקוט בימי לחימה, זאת ככל הנראה נעוץ בעובדה כי תאור תפקידו של איש העוסק בתקשורת המונים- מעולם לא עוגן גם הוא בהגדרה אחידה.

השערת המחקר לא אוששה ולא הופרכה : עיתון ישראל היום לעיתים אכן יצר אווירה של תמיכה מלאה במלחמה , אך לקראת סיומה החל עיתון ישראל היום בדברי ביקורת לנוכח אי יכולתו של צה"ל לנצח במלחמה.

לפי השוואה בין ששת הכתבות המנוגדות שהובאו משני העיתונים: ישראל היום וידיעות אחרונות ניתן להסיק שבמהלך מבצע "עופרת יצוקה" בפרט, ובמהלך כל כהונתו של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט בכלל. ידיעות אחרונות הביעו את תמיכתם בפעולותיו של אולמרט ואילו ישראל היום הביעו את התנגדותם ואף דאגו להביא את דעות האנשים שהתנגדו לפעולותיו.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

יהושפט הרכבי , מלחמה ואסטרטגיה תל-אביב: מערכות ע"ע 238-217

מיכאל וולצר, מלחמות צודקות ולא-צודקות (תל- אביב: עם עובד ), ע"ע 272-264

רועה, י',  אחרת על התקשורת: שבע פתיחות לעיון בתקשורת ובעיתונות. אבן-יהודה: רכס

Michael Handel, "War Termination – A Critical Survey", in Nissan Oren (ed.), Termination of Wars  Jerusalem: The Magnes Press

=================