‏270.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באים לידי ביטוי דיני שליחות?

תוכן העניינים

א. הצגת הנושא

ב. אופיו הכופה או הדיספוזיטיבי של הכלל על מות השולח

ג. העיסקה הנדונה והאיסור שבסעיף 8(ב) לחוק הירושה

ד. העיסקה הנדונה ומנהל העיזבון

ה. ההסדר במקרים השונים

ו. משימה הלובשת צורת נאמנות

ז. המשימה להשמיד דברי ספרות ואומנות

בשליחות הרגילה, מות השולח הוא בגדר תקרית בחיי החוזה1, והיא עלולה גם להיות גורלית לקיומו. ביתר החוזים אין המשפט נוהג לקבוע דין נוקשה למקרה שאחד הצדדים ימות, ועל פקיעת החוזה או אי פקיעתו יכריעו עניין החוזה וכוונת הצדדים. לעומת זאת, בשליחות (וכמו כן בשותפות2) נוהגים לקבוע על כך הוראה מפורשת לקיום הכלל המסורתי finitur morte cum mandatum ("המנדאט נגמר במיתה") או לשינויו. לפי הדין הישראלי פוקע החוזה במות השולח אם ניתנה השליחות לטובת השולח ולא בשליחות לטובת השלוח או לטובת אדם שלישי; וספק אם מדובר בדין כופה או אם במידת מה הוא דיספוזיטיבי (להלן, סעיף ב).

אך ישנן נסיבות שבהן מבקש השולח כי מותו יהיה המועד שדווקא בו (או זמן מה אחריו) יגש השלוח לביצוע השליחות; וישנן אפילו משימות שרק אז הוא זמן קיומן (כגון סידורים הכרוכים בקבורת המת, סידורים הנוגעים להזכרת שמו, לדברים שכתב ולמכתבים שקיבל עד יומו האחרון). נשאלת השאלה אם עיסקה כזאת תקיפה בעיני המשפט. במשפט הרומאי המאוחר, בזמן יוסטיניאנוס, ננקט פתרון חיובי3. אך במשך הדורות הוסיפו לדון בשאלה, בשם בעיית ה- mandatum post mortem ביטוי חסר שפירושו המוסכם אינו, כמובן, מנדאט שניתן אחרי מות המנדאטור, כי אם מנדאט שיש לבצע אחרי מותו (mandatum post mortem exequendum). אילו,לפי כוונת בעליה, היתה העיסקה - עיסקה מחמת מיתה, כי אז לא היה מקום לדון בה, כיוון שבמשפטנו (וגם ברוב שיטות המשפט האחרות) מכירים אך ורק בצוואה בתור שכזאת4. לא כן כאשר מעוצבת העיסקה כעיסקה בין החיים אשר לפיה מות השולח אינו העילה לתוצאות המשפטיות המכוונות אלא רק המועד הנקבע לקיום. כלומר, גם לפני מאורע זה מתכוונים הצדדים שתתקיימנה החובה והזכות, אף אם אין להן עדיין ביטוי בולט. לפי הנחה זו נוהגים בכמה ארצות לדון ב-mandatum post mortem ועל פי רוב מחייבים אותו בפסיקה ובספרות אף אם ישנם החולקים על מסקנה זו. במסגרת משפטנו יש לראות אם אין חוק השליחות מונע את העיסקה - ובמקרה שאינו מונע אותה, אם עשוי חוק זה לחול עליה (להלן, סעיפים ב ו-ה).

המשימה שהיא נושא לעיסקה עשויה להיות פעולה משפטית או לא משפטית, או מעורבת. תיתכן משימה שעניינה יהיה אחד משלושת אלה לפי בחירת המבצע. זהו המקרה שנושא המשימה הוא פעולה חומרית שהמבצע רשאי לקיימה, כולה או בחלקה, בעצמו, וכמו כן, כולה או בחלקה, על ידי העסקת עובד או קבלן. כשמדובר בפעולה לא משפטית, אין המשימה ראויה להיקרא "שליחות" לפי המינוח הנובע מחוק השליחות - להבדיל מ"מנדאט" וכינויים לועזיים אחרים המתאימים לשני סוגי הפעולות גם יחד5 - ובמשפט הישראלי עליה איפוא להידון במסגרתו של חוק השליחות וגם מחוצה לה (להלן, סעיף ה).

על אף היות העיסקה מעוצבת כעיסקה בין החיים, יש לעיין בשאלה אם המשפט מרשה לה להתקיים בתור שכזאת, לאור הדין כי, לגבי עיסקה אחרת (המתנה) שיש לבצע לאחר המוות, דורשים שהיא תלבש צורת הוראה בצוואה (להלן, סעיף ג). יש גם לעיין אם אין לראות בעיסקה הנדונה עקיפה אסורה למוסד ששמו "מנהל עיזבון" או הסגת גבול כלפי מילוי תפקיד זה (להלן, סעיף ד).

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

חוק השליחות, ס"ח 220, סעיף 8

 פקודת השותפויות [נוסח חדש]- , נ"ח 549

 :M. Harder, "Zum transmortalem und postmortalem Aufrag nach

romischem und geltendem Recht", Festgabe von Lubtow – Sein und Werden im Recht (Berlin,

 515; Arangio Ruiz, Il mandato in diritto Romano ; P. Voci, Diritto Ereditario

.Romano (2 ed. ) Vol. I, 235