‏290.00 ₪

שאלות המחקר

כיצד באה לידי ביטוי ענישה במשפט העברי ?

איך הבינו חז"ל את שיטתם המשפטית, אשר מצד אחד מערימה קשיים להענשתם של החייבים ומצד שני מרבה בחיובי-נפשות?

תוכן עניינים

מבוא    

הענישה במשפט העברי הפלילי     

עונשים בידי שמיים ועונשים בידי אדם       

ענישה בידי שמים             

כרת       

מיתה בידי שמים              

ענישה בידי אדם

עונש מוות           

– ארבע מיתות בית דין    

מלקות 

עין תחת עין        

קנסות כספיים   

עונשים נוספים   

היחס בין ענישה בידי שמים לענישה בידי אדם         

שיטתו של הר"ן 

המשפט העברי כמכשיר חינוכי      

המבנה החוקתי של הרשות השופטת על-פי ההלכה היהודית              

המשפט הפלילי העברי בשלמותו  

בית דין של מעלה              

סיכום   

אחרית דבר בנימה אישית              

ביבליוגרפיה       

אי-המעשיות של המשפט העברי הקלאסי וחוסר-האונים שלו לטפל בבעיות החברתיות הכרוכות בפשע ובעונשו צועקים אל השמים. דוגמה לכך היא הכלל, שאין אדם מתחייב, אלא אם כן קיבל התראה לבל יעשה את המעשה והתיר עצמו למיתה.

יש צורך בעדי-ראייה ממש, ושיהיו שניים; ו"עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים את העושה עבירה כאחד; וצריכין להעיד כאחד ובבית דין אחד".

ראיות נסיבתיות, ואף המשכנעות ביותר, אין בהן כדי לחייב את העבריין. ומעשהו של רבי שמעון בן-שטח יוכיח.

כמו כן, עדים הבאים להעיד, ונמצא אחד מהם קרוב או פסול, בטלה הכת של כל העדים.

וצריכים העדים להיות כשרים. "עשרה מיני פסלות הם: כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות, ואלו הן: הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחרשים, והסומים, והרשעים [ים (התוספות כאן ובכל מקום אחר הן שלי - א' ק')] והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן, הרי אלו עשרה."

"תרי כמאה ומאה כתרי", ולכן, שתי כתי עדים המכחישות זו אל זו, אין כאן עדות, דברי שתיהן בטלים - מבלי להתחשב במספר העדים השייכים לכל כת, איזוהי מרובת-העדים ואיזוהי מעוטת-העדים.

אולם, מחד-גיסא, מתוכנן כל סדר-הדין במשפט העברי הפלילי תכנון מופרז כדי להביא לידי זיכויו של הנאשם, לקיים מה שנאמר והצילו העדה. עד כדי כך, שכידוע, "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [ים] נקראת חובלנית; רבי אליעזר בן-עזריה אומר: אחד לשבעים שנה". אך מאידך-גיסא, מרבה התורה באיסורים שדינם דיני-נפשות; וכבר מנאם הרמב"ם ומצאם שלושים ושישה במספר.

הענישה בהלכה מורכבת מעונשים בידי שמיים ועונשים בידי אדם למי שעברו על חוקי התורה במזיד. העונשים בידי שמיים, כרת או מיתה בידי שמים, מובטחים בתורה עבור החוטאים בעבירות מסוימות.

העונשים בידי אדם הם עונשים פיזיים שהיו מוטלים בעבר בבתי הדין. העונש על עבירות חמורות הוא עונש מוות בארבע מיתות בית דין, ועל עבירות קלות יותר העונש הוא מלקות או מכת מרדות. המערכת המשפטית הפלילית העוסקת בעונשים אלו נקראת דיני נפשות.

מערכת הענישה היא חלק ממערכת החוקים שנחשבת בעלת תוקף מדאורייתא (חוקים שניתנו על ידי אלוהים למשה), ולכן היא עוסקת בענישה רק על תרי"ג המצוות שתוקפן מדאורייתא, ולא על החוקים שתיקנו חכמים. עם זאת ישנו גם עונש מכת מרדות (מקביל לעונש מלקות) שתוקפו הוא דרבנן. גם מתוך תרי"ג המצוות, רובן אינן מלוות בענישה בידי אדם לעובר עליהן במזיד, והעונשים מתייחסים רק לקבוצה מסוימת של מצוות. בפרט, העונשים מוטלים כמעט אך ורק על עבירות הנובעות ממצוות לא תעשה, וכמעט לא על אלו הנובעות ממצוות עשה, וגם מצוות לא תעשה רבות אינן מלוות בענישה בידי אדם. רוב החטאים שמוטל עליהם עונש בידי שמים הם חטאים שמוגדר בהם גם כן עונש גם בידי אדם, ולפי ההלכה העונש בידי שמים מתבטל אם העונש בידי אדם מבוצע בפועל.

על פי ההלכה, כיום אין לבתי דין סמכות הלכתית להטלת עונשי מוות ומלקות. סמכות זו נפקעה בסוף תקופת בית המקדש השני, הגם שעונשי מוות בסקילה ובאמצעים אחרים המשיכו להיות מוטלים בימי הביניים, במיוחד בספרד וצפון אפריקה. גם לפני החורבן, צמצמה התורה שבעל פה את הטלת העונשים בפועל על ידי בית דין באמצעות דרישות מחמירות של עדות והתראה, עד שמסופר במשנה שהיה זה דבר חריג לקיים הוצאה להורג אפילו פעם אחת בשבע שנים. סנקציית הענישה הפלילית של בתי-הדין הרבניים נעלמה כמעט לגמרי החל מן המאה ה-18, עם האמנציפציה ליהודים והכפפתם לחוק המדינה לבדו..

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

בן-יצחק אלישי, "הענישה במשפט העברי", הדף השבועי, אוניברסיטת בר-אילן, גיליון מס' 1268 (2019).

אמנון רובינשטיין שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד - ליברליזם ורב-תרבותיות בישראל, הוצאת דביר, 2017

אסתר חיות "גבולות המשפט", ספר אדמונד לוי 

Wikipedia the free encyclopedia licensed under CC-BY-SA