‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באים לידי ביטוי חבר המושבעים לעומת שופט מקצועי בבית המשפט הפלילי?

ראשי פרקים:

מבוא

משפט מקובל

מקור מוסד חבר המושבעים

היסטוריה של מוסד המושבעים באנגליה

בחירת חבר מושבעים

משפט משווה :

ארצות הברית

סדרי דין הנוגעים למושבעים

צרפת (משפט קונטיננטלי)

משפט פלילי בארצות הברית

משפט אזרחי בארצות הברית

גזר הדין

חבר מושבעים בישראל

השיטה האדברסרית

זכות-השתיקה

האזהרה

סעיף  לפקודת הראיות

הילכת קינזי

סעיף א לפקודת הראיות

משפט-זוטא

ראיות אחרות

ביטול משפט-זוטא

אין להשיב לאשמה

סיכום

ביבליוגרפיה

סמינריון חבר מושבעים בבית-המשפט בישראל.

השעטנז של דיני-הראיות וסדרי-הדין לחבר-המושבעים עם מערכת שיפוט ללא מושבעים יוצר שיטת-משפט חסרת-היגיון ועקביות, הגורמת לעיתים להארכת הדיונים ואף למעצר חסר-טעם של נאשמים, הממתינים לסיום משפטי חבריהם האמורים להעיד נגדם.

חבר מושבעים הוא גוף נבחר של בני אדם המתכנסים על מנת לתת פסק דין, לקבוע עובדה על מנת שזו תשמש בסיס לקביעה משפטית או על מנת לקבוע עונשו של אדם המועמד למשפט.

שיטות משפט רבות דורשות כי קביעת עובדה במשפט פלילי תתבצע על ידי חבר מושבעים - קבוצה של בוגרים הנבחרים מתוך כלל התושבים במחוז בו מצוי בית המשפט.

מספר המושבעים הוא בדרך כלל 12, וכן נבחרים בכל משפט מספר "מושבעים חליפיים" למקרה שאחד המושבעים יחלה במהלך המשפט. מושבעים חליפיים אלה נמצאים באולם המשפט אולם אין הם מחליטים על העובדה או על פסק הדין או גזר הדין.

שיטות המשפט הנצרכות לקביעה על ידי מושבעים קובעות חובת השתתפות בחבר מושבעים. כדי לאפשר משפט צדק ישנן בדרך כלל דרישות מקדימות בטרם יבחר אדם לשרת בחבר מושבעים: ידיעת השפה, הבנת הנשמע והנקרא, ודרישות אחרות. בהליך בחירת המושבעים (וואר דיר) נבדקות גם דעות קדומות של המועמדים והשפעתן האפשרית על ההחלטות שיצטרכו המושבעים לקבל.

ההגבלות המוטלות עלינו על-פי דיני-הראיות אינן מביאות אמנם להרשעת חפים מפשע, אך הן בוודאי מונעות הרשעת נאשמים הראויים לכך. האפשרות שראיה, כאימרת נאשם אחד, תוכר על-ידי בית-המשפט כמהימנה עד כדי לשלוח על-פיה נאשם למאסר-עולם, ולא תהיה ראיה נגד שותפו לעבירה ולכתב-האישום, גובלת באבסורד ומערערת את האמון באפשרות להשגת צדק בבית-המשפט. אם צדק הוא רק כאשר הנאשם זכאי - ניחא; אבל אם הצדק פועל גם כאשר הנאשם חייב - ומקובלים עלינו דברי לורד Simon, ש"עיוות הדין עלול לבוא מזיכויים של האשמים לא פחות מהרשעתם של החפים מפשע" 138 - אזי אין הצדקה למיגבלות בדיני-הראיות, המונעות את התוצאות הצודקות והנכונות של המשפט.

ההשלכות של אותו חשש הראוי למושבעים פועלות במלוא עוצמתן גם על הליכים שלא הוזכרו כאן, כמו עיסקת-טיעון. דעת הנשיא שמגר, הסוברת שלא מן הראוי שבית-המשפט יהיה שותף למהלכים המוקדמים המביאים לעיסקת-הטיעון, 139מבוססת בוודאי על הצורך לשמור על בית-המשפט מחוץ למקח וממכר שמתנהל בעת המשא ומתן הבא לגבש את העיסקה. אך, עם כל הכבוד, לא מן הראוי שבית-המשפט לא יביע דעתו מראש, אם בכוונתו לאשר את ההבנה שהושגה בין בעלי-הדין אם לאו. ההגינות מחייבת, שעמדת בית-המשפט תהיה ידועה ובעלי-הדין יוכלו לחזור בהם מההסכמה אם לא יקבל בית-המשפט את הצעתם. לא כאן המקום להרחיב על כך. אך הבעת עמדה מטעם בית-המשפט מחייבת, לעיתים, ידיעה על עברו הפלילי של הנאשם ומידע אם מאסר על-תנאי רובץ עליו. בשיטתנו היום, יש איסור חמור על הבאת מידע כזה לידיעת השופט לפני שהוכרע הדין. אך האמנם יש צורך באיסור כזה, המתאים לדיון לפני חבר-מושבעים, בשעה שאצלנו קורא השופט על עברו של הנאשם בפסקי-הדין ובתקצירים, רואה את הנאשם מובא לפניו באזיקים כעצור עד תום ההליכים, ומבין שכבר נקבע שיש תשתית ראייתית להרשעתו (ולעיתים, גם ערכאת הערעור אישרה זאת), ובי הנאשם מסוכן לציבור אם יהיה חופשי לפני שיוכרע דינו (כלומר, עבר פלילי רשום בוודאי לחובתו). האם עיון בהרשעות הקודמות הוא שישפיע על השופט?! ואילו תמלילים שיוכרו כבלתי-קבילים וראיות חסויות המונחות לעיונו של השופט, הנדרש להחליט על המשך החיסיון או הסרתו - אינם משפיעים? אלה כאלה לא יובאו במניין הראיות הראויות להסיק על-פיהן את הכרעת-הדין.

חששם של האנגלים מחבר-המושבעים שלהם הביא עלינו את המיגבלות על הראיות, ופחדם משיטות האינקוויזיציה ובתי-המשפט דאז (Chambers Star) יצר את חובת-השתיקה של הנאשם, שנתגלגלה לזכות קדושה, שכל הטוען כנגדה מסתכן בתדמית של פוגע בזכויות הנאשם. סבורני, שהסקירה דלעיל מעמידה את הדברים על דיוקם.

אולי יבוא יום, וכל הראיות תובאנה לבית-המשפט, בין אלו המוכרות היום כקבילות ובין אלו המוכרזות כ"עדות-שמיעה", ובלבד שהן נוגעות לענין הנדון, ולא ייקבע 140 שעדויות על דברי המנוחה, ערב היעלמה, בדבר פחדה מהנאשם, אינן כשרות כראיה, כי "דברים אלה אמנם מעידים על מצבה הנפשי ערב הירצחה, אך אין הם מתייחסים למעשה ההריגה עצמו ואין הם חלק משלשלת הנסיבות הקשורות עם ביצוע העבירה;"142,141 אלא יינתן לבית-המשפט לשמוע את העדויות ולהחליט על ערכן, או על היעדר חשיבותן, להכרעה בדין. יתכן שבאחד הימים, שאינם רחוקים, יהיה אפשר להעמיד לדין לפני בית-משפט אחד את כל הנאשמים באותה פרשה, לשמוע אותם מעידים זה נגד זה וזה בעד זה (ללא אפשרות להסתתר מאחורי מסך של "זכות-השתיקה") וללא צורך באילוץ העדות של מעורב בעבירה על-ידי פרישת הגנה של אמונה תמימה בסעיף 47 לפקודת הראיות. אז יסופרו לבית-המשפט כל תולדות מעשיהם של הנאשמים בעבר ובהווה, ככל הנחוץ לענין ולחקירה נגדית של איש את חברו-יריבו הנאשם-עימו (ללא עצימת עינים מדעת את הגלוי לעין-כל בדבר עברם הפלילי) ומבלי להמתין עד שיסתיימו ההליכים נגד האחד כדי שיעיד נגד חברו143. בית-המשפט ישמע את העדויות, יתן דעתו על כל הראיות, יבחן את הראויות וידחה את הבטלות, יקבע את העובדות האמיתיות (ללא הבחנה בין "אמת עובדתית" ל"אמת משפטית"), כשהוא מנמק את קביעותיו ומסביר את מסקנותיו (לא באמירה על אמון כלתי-מסויג בעד פלוני והתרשמות מעדותו הנחזית כמהימנה), כך שערכאה של ערעור תוכל לחזור ולבחון פעם נוספת את נכונות המימצאים והמסקנות 144 ולפסוק, ככל שיכול שופט בשר ודם לפסוק, את הדין תוך עשיית משפט-צדק בין החברה לנאשמים, בין הנאשמים לקורבנותיהם ובין הנאשמים לבין עצמם. משפט-זוטא יהיה נחלת העבר, כל הודאה תהא קבילה, אמינותה תיבחן עלפי כלל הראיות, הן על-פי דרכי החוקרים להשגתה והן על-פי דברי-האמת שבה. חינוך החוקרים שפעלו לא-כדין לא ייעשה על-ידי פסילת ההודאות וזיכוי האשמים, אלא בהאשמת החוקרים והענשתם כדין.

חיזוק זו אני שואב מהדו"ח של ועדת לנדוי על השב"כ, שהתפרסם בין כתיבת החיבור לפירסומו. דו"ח זה מחייב את מערכת השיפוט לברר, כיצד אירע שאנשי השב"כ המסורים למדינה הגיעו למסקנה, שבית-המשפט לא יוכל לפסוק דין-אמת אם יעידו אמת במשפטי-הזוטא, ושכתוצאה מעדויותיהם יזוכו וישוחררו עוכרי-ישראל. המסקנה המתחייבת מערעור מעמדו של בית-המשפט, כמי שעלול לזכות אשמים בגלל סדרי-הדין ודיני-הראיות, מלמד שיש צורך בשינוי, והוא - ביטול משפט-הזוטא, קבלת כל הראיות כקבילות והעמדה לדין, ככל שיימצא לנכון, את מי שנקט בשיטות פסולות להשגתן.

יתכן שיחול שינוי באחד הימים. פתח-תקווה לכך מנצנץ בהצעה לחוק ראיות חדש145. בסעיף 2 של ההצעה נאמר:

"כל דבר העשוי להביא לידי הוכחת נידן כשר כראיה."

ובסעיף 53 מוצע:

"מקום שבית-המשפט פוסק על סמך אמרה של אדם שלא העיד במהלך המשפט, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתמך עליה ולותר על ראיה ישירה או ישירה יותר. "

אלא שאין בכך די להביא לשינוי מהותי וכולל, כפי שראוי שיחול. על-כן טרחתי לתאר את המצב הקיים ואת תהפוכותיו, שאינם ראויים לבית-המשפט.

הגלימה שנועדה לכסות את חבר-המושבעים על-ידי דיני-הראיות וסדרי-הדין, כדי להבטיח את שיפוטם ללא השפעות זרות - הולבשה על שופטי-ישראל, אך אין בה מאום עבורם, למרות שהיא נחזית  כחיונית.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

פקודת הראיות [נוסח חדש], נ"ח 421, ס"ח תשמ"ב 197

א' הרנון, "על זכות השתיקה" משפטים א  95, 106.

Lawrence Baum., Judicial Specialization and the Adjudication of Immigration Cases, 59 DUKE ‎LAW JOURNAL, 1501‎ Glendon MA, Carozza PG, Picker CB. Comparative Legal Traditions, p. 251. Thomson-West.

==========================================