‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי סעיף 39 לחוק החוזים : קיום חיובי החוזה בתום לב ?

תוכן עניינים

מבוא

נוב' 2019 הלכת אפרופים שבה למדוכה

התפתחותו של תוה"ל בפסיקה ובהליך הפרשני

היסטוריה : מן ה BGB ועד החוזה המודרני

מהו חוזה?

היסטוריה של דיני החוזים בישראל ופרשנותם

דרכי פרשנות

פרשנות בהקשר תום לב בניהול מו"מ

תום לב במשפט העברי

תחולת העקרון

פרשנות העקרון

ניתוח כמה מן הכללים הקונקרטיים של תום לב

סעיף 39 לחוק החוזים : קיום חיובי החוזה בתום לב

פרשנות תום לב בקיום חוזה

האם קיימת חובת גילוי בדבר היריון בעת קבלה לעבודה?

פרשנות חוזית לאור פורמליזם ואנטי פורמליזם במשפט

שאלות על המשפט מתקשרים לשאלות של זמן ומקום.

מושג הפורמליזם המשפטי מושתת על ארבע עיקרים-

יצירתיות מוגבלת במסגרת ההליך השיפוטי:מודל אידיאלי של פורמליזם משפטי מניח שבד"כ

אנטי פורמליזם במשפט

"ההליך המשפטי" המרד בארה"ב נגד הפורמליזם

תיקון לסעיף 25 לחוק החוזים הכללי

ניתוח מאמר "מבט הרמנויטי על פרשנות חוזים" (ליפשיץ ופינקלשטיין )

הדין והפסיקה לאחר ביטול הלכת אפרופים ותיקון החוק

פסיקות עדכניות :

פס"ד תא (שלום, י-ם) 12310-06 בני וצביקה בע"מ נ' עיריית ירושלים

ת"א (שלום, י-ם) 3656/09 עיריית מעלה אדומים נ' עזרא דואק ולין דואק מיום 18.12.11

תיק תא (י-ם) 44487-07-10‏ ‏ מינהל מקרקעי ישראל, מחוז ירושלים נ' יוסף כהן

פס"ד סהר בבית משפט המחוזי והעליון לאחר ביטול הלכת אפרופים

משפט משווה

משפט משווה לסינגפור

סיכום

ביבליוגרפיה

נושא העבודה הוא תום לב בחוזים.

משנות ה-80 ירד הפורמליזם במשפט הישראלי[1],ועלתה התפיסה הלא פורמליסטית. כפי שהדבר מתבטא בפסיקתו של בית המשפט העליון, ובודאי בהלכת אפרופים, ירדה התפיסה שהמשפט הוא אמצעי תכנוני ועלתה התפיסה שהמשפט הינו מכשיר חינוכי. כמו כן בשנים האחרונות בישראל קיימת הרחבה בקהל היעד של הפסיקה הנדונה,כמו כן בעשור האחרון ישנו מתח בין הזכויות הספציפיות[למשל זכות חוזית] לבין הזכויות הכלליות[למשל חופש הדיבור],כזכור הפורמליזם המשפטי חותר לקיום כללים ברורים ומפורטים שלאורם אדם יכול לכלכל את צעדיו ברמה גבוהה של וודאות,אך המצב המשפטי בישראל כיום שבו ירד הפורמליזם במשפט,נוצר מצב של חוסר וודאות משפטית,הכללים בדבר יצירתן של זכויות ספציפיות במשפט הישראלי נעשים פחות ופחות ברורים.

הלכת אפרופים שינתה את שיטת פרשנות החוזים בישראל. עד לפסיקתה, משלה בכיפה שיטת הפרשנות הדו-שלבית: שיטה זו ביררה את כוונת הצדדים לחוזה על פי לשונו, ורק אם לא היה בה כדי להבהיר את כוונת הצדדים, באמצעות בחינת נסיבות כריתת החוזה.

הלכת אפרופים, שזכתה לאישור בדיון נוסף בפרשת ארגון מגדלי הירקות (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות- אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל), הפכה את היוצרות. במקום פרשנות דו-שלבית, היא קבעה מעבר לשיטת פרשנות משולבת, לפיה יתחקה בית המשפט אחר כוונת הצדדים באמצעות לשון החוזה ונסיבות חתימתו בעת ובעונה אחת("תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות"). עוד קבעה ההלכה שאם לא ניתן לעמוד על אומד דעתם של הצדדים מלשון החוזה או מנסיבותיו, יש לפרש כוונות סובייקטיביות של הצדדים לחוזה ככאלו שנועדו להגשים תכליות אובייקטיביות, כגון הגינות, הגיון, תום לב וסבירות- וזאת גם במקרים שבהם אין הדבר עולה מלשון החוזה עצמו, ואף לא מהתנהגות הצדדים טרם חתימתו.

אין ספק שהלכת אפרופים הינה אבן דרך חשובה בתורת ההרמנויטיקה של המשפט הישראלי ומפארת את פסיקת ביהמ"ש העליון שלנו. [2]

פסק דין אפרופים הינה אבן דרך חשובה בתורת ההרמנויטיקה של המשפט הישראלי יחד עם זאת היא גישה אחת אשר מתייחסת חשיבות רבה יותר ליוצר ופחות לטקסט או שמתייחסת לטקסט פשוטו כמשמעו .לגישה זו ישנם גישות נוספות הסותרות אותה או משלימות אותה. ומכאן יש לייחס לפסק דין אפרופים חשיבות אך לא עליונה כיוון שכיום ישנם גישות שמפתחות אותה והן יותר מתקדמות .

פסק דין שנתן בית המשפט העליון ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ ואח' [3]- הרמה האחת היא הרטוריקה שעל פני השטח - כאן, על פני הדברים, קובע השופט ריבלין שהתיקון לחוק לא שינה מאומה ושהלכת אפרופים נותרה על מכונה!

פסיקה של ביהמ"ש המחוזי והשלום שנסקרה בעבודה אף היא בגישה זאת.

לסיכום הדברים יאמר כי סבורני הגישה של פסק דין אפרופים היא מרחיבת לכת. נראה לעיני כי דווקא הגישה שהוצאה בהצעת החוק הראשונה משנת 2009 היא הגישה המתאימה בעניין זה.

אין טוען אני כי לבית המשפט סמכות מצמצמת באשר לפרשנות החוזים ו/או גישתו האקטיביסטית בהליך הפרשני בבית המשפט. ואולם בכל זאת הנני סובר כי דרישת הכתב הינה דרישה חשובה מאד אשר עולה בהרבה על כל אומד דעת הצדדים באשר יהיו.

דרישת ההוכחה בעניין אומד הצדדים היא קשה בהרבה יותר כאשר מתקיימת הוכחה כתובה על בסיס דרישת הכתב וישנה העדה על גמירות דעת על פי נתוני החוזה וכי מבנה החוזה והחתימות עליו מעידות על מסוימות.

נראה לעיני כי דרישת הכתב, כמו בעסקאות במקרקעין היא דרישה חזקה מאד וקלת הוכחה בהרבה יותר מבחינת ההוכחה של כוונת הצדדים.

מטרת החוזה כשלעצמה היא ביטוי מוכח וכתוב על כוונת הצדדים ולכן אין טעם לבחון את כוונת הצדדים באם ישנו חוזה מונח לפנינו.

כמובן שקיימים סייגים למקרה זה והסייגים הם במקרה בו אכן קיימת לאקונה בחוזה עצמו ואין בענייננו פתרון לשאלה מסוימת.

במקרה כזה ניתן לדעתי להשתמש בכללי הפרשנות המקובלים של חוזים ובדרכי ההשלמה המקובלת על ידי הפסיקה ולקבוע כי הוראות החוק יושלמו על פי המקובל בכללי הפרשנות אלא אם אומד דעתם של הצדדים הוכח כי רצו אחרת.

השלמה זו היא מעין השלמה של חוזה בעל פה המשלים את החוזה הכתוב.

מכך אנחנו מצמצמים את הלכת אפרופים ואומדים את דעת הצדדים באופן צר יותר. באופן זה, בדומה להצעת החוק אנחנו מעודדים שימוש ספציפי יותר בחוזים וקפדנות של חוזים המבטאים עסקאות חשובות ומשרתים את מטרתו של החוזה.

עידוד זה הוא חשוב ביותר לדעתי ולכן צריך לתת להלכת אפרופים כאמור שימוש מצמצם.

יובהר, כי אינני מתכוון דווקא למקרים בהם עשינו שימוש במונחי סלנג ו/או הביטוי המילולי של החוזה מעיד על כוונה אחרת לכאורה רק מההיבטים הלשוניים שלו. ברור כי כללי ההגיון יאפשרו במקרים אלה להשלים את החוזה על בסיס של אומד דעתם הצדדים ולא כאן היא השאלה הנדונה. ברור לדעתי כי הפתרון של הגישה התכליתית הוא פתרון טוב יותר והנני דווק בפתרון זה בניגוד לפרשנות הלשונית. [4]

לעניין הפרשנות האובייקטיבית והסובייקטיבית של החוזה כפי שהובא לעיל, נראה לדעתי כי רצוי להפעיל את מבחן האדם הסביר לצורך בחינה נורמטיבית של פרשנות החוזה. ואולם, ברור כי התכלית הסובייקטיבית המביעה את אומד דעתם של הצדדים היא התכלית הקובעת בסופו של דבר במקרה הבוחן הספציפי ולגופו של עניין וכי המבחן האובייקטיבי הוא מבחן עזר בלבד.

חשוב לציין בעניין זה את חשיבותו של עקרון חופש החוזים. אמנם תיתכן טענה שככל שעקרון חופש החוזים הוא שעומד ביסוד הדבר, הרי חופש החוזים של הצדדים אשר התנו על דין הפירוש אינו שונה כלל מחופש החוזים – של אותם צדדים – הבא לידי ביטוי בנסיבות החיצוניות של החוזה.

טיעון זה, בהקשר הנוכחי הינו בעייתי ואף כרוך בפגם לוגי של מעגליות: ממילא העדפת אחת מן ההסכמות תאיין את תוקפו של חופש החוזים המשתקף באחרת, נזנחה. זאת ועוד, קבלתו של טיעון מעין זה כמוה כשמיטת ההצדקה לכל הסכמה הכוללת ויתור (מאוחר או מוקדם) על זכות. והרי כל חוזה מגביל במידת מה את חירותם של המתקשרים בו.

פעולתו של חופש החוזים היא אפוא לשבט ולחסד. הכוח שהוא מקנה פירושו גם אחריות. התובע את כיבוד חופש החוזים שלו, יואיל לכבדו בעצמו[5].

נראה איפוא כי עקרון חופש החוזים הינו גם עיקרון חשוב ולכן אנו רוצים מצד אחד לאפשר התקשרויות חוזיות שונות ולהגביר ולהגדיל את מעגל יחסי הגומלים העסקיים בין בני האדם ואת חופש ההתקשרות ולכן ניתן פרשנות מרחיבה לחוזים גם במקרה מסוימים בהם נדרש לכך, וזו לצורך החופש להתקשר בחוזה גם בעניין אנשים פחות מקצועיים.

מצד שני התוקף של החוזה הוא תוקף חשוב מאד ולכן הדעה המנוגד תהא שאנו נרצה דווקא להגביל את פרשנות החוזה על מנת ליצור שיטה של עשיית חוזים מפורטת ומקצועית שתעמיד בעמדה עליונה את חשיבותו של המסמך הכתוב הלוא הוא החוזה.

בהתנגשות בין חופש החוזים לחשיבות לדרישת הכתב והמסוימות נעדיף במקרים מסוימים את חופש החוזים ואולם נראה כי שני אלה אינם מנוגדים ודווקא עולים בקנה אחד. הסיבה היא כי דרישה מחייבת של חוזה ספציפי תגביר לסבירות דעתי את חשיבות המעמד של החוזה ומקצועיותו, תמנע התדיינויות משפטיות מיותרות ובכך נגביר דווקא את חופש ההתקשרות.

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

גבריאלה שלו, אפרים צמח דיני חוזים. מהדורה רביעית, הוצאת נבו (2019)

ידין ש'. רגולציה חדשה: מהפכה במשפט הציבורי (2018, הוצאת נבו)

פורת בנימין "תום לב: עיון מושגי השוואתי" משפטים, גליון 45 (3), עמ' 603 – 651

Larson, Aaron "The Statute of Frauds". Expert Law 2018

World Encyclopedia of Law, with International Legal Research and a Law dictionary