‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באות לידי ביטוי בלשנות ומילונאות עברית בימי הביניים?

תוכן עניינים

1. הקדמה
2. מבוא

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד

דקדוק של השפה העברית

השפעת מדקדקים ערביים

3. יונה אבן ג'נאח: המדקדק והלכסיקוגרף קווים לדמותו ולדרכו
4. דויד בן אברהם אלפאסי: המדקדק והלכסיקוגרף קווים לדמותו ולדרכו
5. יונה אבן ג'נאח: המדקדק והלכסיקוגרף לעומת דויד בן אברהם אלפאסי: המדקדק והלכסיקוגרף – השוואה ועיון
6. בחינה לכסיקוגרפית - 2 ערכים להשוואה
7. בחינה דקדוקית - 2 הערכים והשוואה למילונים מודרניים

מילון אבן שושן

השוואה למילון אלאצול של יונה אבן ג'נאח

השוואה לספר השורשים של יונה אבן ג'נאח

השוואה ל גאמע אלאלפאט' - דויד בן אברהם אלפאסי

מילון אבן שושן

מילון העברית הישנה והחדשה מאת אליעזר בן-יהודה

השוואה למילון אלאצול של יונה אבן ג'נאח

השוואה לספר השורשים של יונה אבן ג'נאח

השוואה ל גאמע אלאלפאט' - דויד בן אברהם אלפאסי

ביבליוגרפיה

תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת, במאה השנייה לספירה, לבין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.

משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת.

אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן נוצרו תחדישים (חידושי לשון) שהרחיבו במידה רבה את אוצר המילים שלה.

בעוד השימוש בעברית לכתיבת פרוזה היה נדיר יחסית, בעיקר בראשית תקופת הביניים, נעשה שימוש רב בעברית לאורך תקופת הביניים לשם כתיבת שירה ופיוט. ניתן להבחין בשלוש תקופות סגנוניות עיקריות של לשון השירה העברית: הסגנון הקלירי, בארץ ישראל בסביבות המאה השישית, סגנונו של רס"ג, במאה העשירית בבבל, וסגנון שירת ספרד בתור הזהב[1].

שירים ופיוטים קצרים נכתבו ככל הנראה כבר בימי המשנה והתלמוד, אולם עדיין לא התאפיינו בחריזה ובמשקל מסודרים. התגבשות סגנונית החלה בתקופתו של רבי אלעזר הקליר, ככל הנראה במאה השישית. בפיוטיו של הקליר וממשיכיו כבר קיימת חריזה משוכללת יחסית, השורות בנויות במשקל תיבות (אם כי חופשי למדי), ומבנה השיר עשוי לפי כללים ברורים בשורות, בבתים ובפרקי הפיוט השונים. משתכלל גם השימוש באקרוסטיכון ונוספת חתימת הפייטן בראשי הבתים. נעשה גם שימוש רב בכינויים במקום בשמם המפורש של אישים ומקומות ("אזרח" במקום אברהם, "נעקד" במקום יצחק), לרוב על סמך המדרש. ההיזקקות לאמצעי סגנון אלה מלווה בהתעשרות ובהתעצבות של לשון השיר, הן בצורות דקדוקיות והן באוצר מילים חדש (נאולוגיזמים). שפת השיר ברובה לקוחה מלשון המקרא[2], אולם ניכרים בה גם יסודות מלשון חז"ל, ובמידה פחותה גם השפעה של ארמית ויוונית, השפות שדוברו באותה תקופה בארץ ישראל. בין מאפייני שפת הפיוט הקלירי:[3]

מעבר של פעלים בזמן עבר מכל הגזרות אל גזרת ע"ו: סָע במקום נָסַע, עָשׂ במקום עָשָׂה, בָּט במקום הִבִּיט ועוד רבים

החלפה חופשית של בניינים ומשקלים: עִבֵּר במקום העביר, רֶדֶם במקום תרדמה

גזירת שמות מפעלים ופעלים משמות: הִמְגִיד ממֶגֶד, עֶתֶר מהֶעְתִּיר

צורות מקוצרות והפיכת נקבה לזכר: מַעַשׂ במקום מעשה, תַחַן במקום תחינה

הסגנון ספג ביקורת רבה בתקופות הבאות, בפרט בתור הזהב של יהודי ספרד (ראו להלן על ביקורתו של אברהם אבן עזרא) ואצל אנשי תנועת ההשכלה. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים" כדי ללגלג על סגנונם הסתום, בעיניו, של הפייטנים, וביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ". רק עם התגברות המחקר במאה העשרים, ועם גילוי אוצר גדול של פיוטים בני התקופה בגניזת קהיר, עמדו החוקרים על עושרו ועל מורכבותו של הסגנון הקלירי. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ובני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

[1] אהרן ממן, "הפילולוגיה השמית המשוה בימי הביניים יצירה או העתקה? דן בקר, מקורות ערביים לס' ההשוואה של אבן ברון", קתרסיס  7( תשס"ז), עמ' 28-44

[2] מנחם צבי קדרי, מילון העברית המקראית, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2006

[3] בר אשר מ. לְשוֹנֵנוּ רִנָּה – עיוני תפילות בלשון, ובסגנון, בתכנים, בנוסחאות ובמנהגים, 2016, הוצאת ראובן מס ויד הרב ניסים