‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי הוראה הצהרתית בחקיקה?

תוכן עניינים

מבוא 

נטילת סיכון וטעות בכדאיות - כללי

עבר, הווה ועתיד

טעות במחיר ובתשלומים נלווים

טעות בהערכה

סיכום

ביבליוגרפיה 

החקיקה האזרחית החדשה מלאה בהוראות האומרות את המובן מאליו או מנסות לבטא כלל מוכר וידוע. הוראות אלה כוללות, בין השאר, את הגדרת "מתנה" שבסעיף 1(א) לחוק המתנה, ולפיה, "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה". כבר נזדמן לי לציין, שהגדרה זו אינה מוסיפה דבר1. לכל היותר, היא מגדירה מונח אחד (היינו, "מתנה") באמצעות מונח אחר ("שלא בתמורה")2. אילו נמחקה הגדרה זו מספר החוקים, לא היתה לכך כל השפעה על הדין.

אין קושי למצוא הגדרות נוספות שאינן מוסיפות דבר3. במובן אחד, שפר גורלן של ההגדרות שהוזכרו לעיל. אף שאין הן מוסיפות דבר, לרוב אין הן גורעות, ועד כמה שידוע לי, לא גרמו עד היום כל תקלה מיוחדת. לא כן היה הדבר לגבי שורה ארוכה של הוראות הצהרתיות אחרות.

שורש-הקושי נעוץ בשני גורמים. האחד הוא, שפעמים, כאשר מנסים לבטא את המובן מאליו, מסתבר שלא קל לעשות זאת ולשונו של המחוקק ניתנת לפירושים שונים. גורם נוסף נעוץ בכלל שלפיו אין המחוקק משחית דבריו לריק.

התוצאה של צירוף גורמים אלו היא, שמתחילים לחפש משמעות במקום שלא התכוונו לתת משמעות מיוחדת, ובעקבות זאת נגרם לא אחת סבך מיותר וצצים קשיים שלא תמיד קל לפותרם. דוגמה ידועה היא ההוראה בעניין דיספוזיטיביות המצויה במספר חוקים ישראליים4. הוראה מסוג זה אומרת את המובן מאליו, היינו, שהצדדים חופשיים להסכים בדיני ממונות כאוות-נפשם, כפוף למגבלות אחדות ובעיקר לסייג בעניין תקנת הציבור.

גם ההוראות בעניין הדיספוזיטיביות, במקום שבו הן נמצאות, לא גרמו בדרך כלל נזק מיוחד. עיקר הקושי נגרם כאשר הסתבר, שבחוקים אחדים בתחום דיני הממונות נפקד מקומה של ההוראה בעניין דיספוזיטיביות. שתיקה זו עוררה מייד את השאלה, מה משמעותה על רקע קיום דיבור מפורש בעניין דיספוזיטיביות בחוקים אחרים.