‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי השליחות משפט עברי?

תוכן עניינים

א. טיבה של השליחות 1. שליחות ממון ושליחות מצווה והמיוחד שבהן 2. שליחות ועדות 3. שליחות והתחייבויות דומות 4. השליחות בין ההתחייבויות ב. גמירת הדעת במינוי השליח 1. גמירת הדעת בשליחות 2. זכין לאדם שלא בפניו 3. מעשה קניין בשליחות 4. אין שליח לדבר עברה 5. חצר משום שליחות 6. אין שליחות לגוי 7. שליחות חרש, שוטה וקטן ושליחות עבד 8. שליחות ושאלה בבעלים ג. התנאים שגמרו בדעתם למינוי שליח 1. שליח עושה שליח 2. "מילי לא מימסרן לשליח" 3. שליח ששינה שליחותו במידה, במשקל ובמניין 4. שליח ששינה שליחותו בשאר דברים 5. שליחות שאינה ראויה לחזור ד. גמירת הדעת בעשיית השליחות על ידי השליח 1 . גמירת הדעת, נזקי השליחות ורווחיה 2. שליח לשכירת פועלים 3. שליח גט שביטל שליחותו 4. שליח שלקח שעורים במקום חיטים 5. שליח לקניית קרקע 6. פשיעה בנזקי מעשה השליחות 7. רווח ממעשה השליחות 8. שליח שבטלה שליחותו או שאינו מודה בשליחותו ה. סיום השליחות 1. שליח שביטל שליחותו 2. משלח שביטל שליחות 3. מיתת המשלח ו. קיצור עקרונות דיני השליחות

שליחות ממון ושליחות מצווה והמיוחד שבהן

דיני השליחות בתלמוד מיוסדים על אותם הכללים והעקרונות שכל דיני הממונות בתלמוד מיוסדים עליהם, ואין בהם כללים ודינים חדשים מיוחדים לעצמם, שאינם בעניינים האחרים. דיני השליחות הם אותם הדינים עצמם שבכל התחייבות, שבני אדם מתנים ומסכימים ביניהם וגומרים בדעתם להתחייב ולזכות. כגון, דיני שכירות פועלים ובעלי מלאכה, דיני הלוואות וכיוצא בהן. והם מיוסדים על אותם הכללים, שדיני מקח וממכר, מתנה ושכירות וכיוצא בהם, מיוסדים עליהם. מה שמייחד את השליחות וקובע לה שם לעצמה בין מיני ההתחייבויות הוא, שבכל הסכם ותנאי להתחייב, המתחייב מקבל על עצמו וגומר בדעתו לעשות מעשה גשמי או מלאכה בשביל הזוכה, ואילו בשליחות, השליח מקבל על עצמו וגומר בדעתו להתחייב או לזכות בשביל המשלח על ידי גמירת דעת של עצמו במקום גמירת דעתו של המשלח. כלומר, יש גמירת דעת של אדם נוסף (השליח) בין גמירת דעתו של המשלח לגמירת דעתו של מי שנשתלחו אליו, והיא נעשית בשעת עשיית השליחות על ידי השליח. נמצא, שגמירת דעתו של השליח היא העושה את הקניין שבין המשלח לבין מי שנשתלחו אליו, בנוסף על גמירת דעתם. אמנם דבר זה, שיש גמירת דעת נוספת על זו של הזוכה וזו של המתחייב, אינו מייחד לשליחות דינים לעצמה, לפי שבדיני התלמוד אין גמירת הדעת לקניין צריכה להיות הדדית, לאותו דבר באותו זמן ; ועוד, שגמירת הדעת בתלמוד היא אובייקטיבית, לפי אומדן דעתם של רוב בני אדם באותו מצב, ולא סובייקטיבית, לפי דעת בני אדם אלה. הלכך, כל הבעיות העולות מתוך קיומה של גמירת דעת נוספת של השליח, שאינן ניתנות ליישוב על ידי דיני ההתחייבויות, אינן בעיות כלל לפי דיני התלמוד, כמו שיתבאר באריכות בפרקים הבאים. אף טיבה של גמירת הדעת, שהיא בגופו של אדם ואי אפשר להעבירה לאדם אחר, אינו מצריך דינים מיוחדים, לפי שכל תנאי שבממון קיים, ואדם יכול להעביר גם התחייבות שבגופו, אם הסכימו והתנו כך, כמו שיתבאר בפרקים הבאים.