‏290.00 ₪

שאלת המחקר

האם ראוי לשנות את שיטת מינוי השופטים לבית המשפט העליון הקיימת כיום במדינת ישראל?

תוכן עניינים

מבוא.. 

הדין המצוי : שיטת הסניוריטי 

דין רצוי לפי ועדת-המשנה לעניין סדרי בחירתם של שופטים בראשות השופט זמיר. 

בקורת יושב-ראש הכנסת לשעבר בורג. 

בחירת שופטים לבית-המשפט העליון בפועל. 

פרופ' מ' מאוטנר : המסורת הליברלית של בית-המשפט העליון 

הדין הרצוי - ביקורת על הדין המצוי והצעות לשיפור. 

טיעוני הביקורת של פרופסור רות גביזון 

תפיסה צרה של תפקיד בתי-המשפט בדמוקרטיה. 

סיכום.. 

מסקנה. 

ביבליוגרפיה. 

עבודה זו תעסוק בנושא מרתק: שיטת מינוי השופטים לבית המשפט העליון הקיימת כיום במדינת ישראל- הדין המצוי והרצוי. בימיה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד נעשו מהלכים רבים למינוי שופטים שמרניים לבתי המשפט בכלל ולבית המשפט העליון בפרט (למשל מינוי פרופ' אלכס שטיין ויעל וילנר לעליון) אך השיטה לבחירת שופטים לביהמ"ש העליון לא שונתה. שר המשפטים גדעון סער, נציג ממשלת השינוי שאחרי נתניהו, לא במגמת שינוי שיטת בחירת השופטים אם כי נושבת ממנו רוחות של רפורמה במערכת המשפט. כיום כמו מאז ומעולם במדינת ישראל, שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי הועדה לבחירת שופטים[1]. מרביתם מגיעים לתפקיד לאחר שכיהנו שנים רבות בבתי משפט מחוזיים. בנוסף, רבים מאלו שכיהנו בתפקיד פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה מונו ישירות כשופטים בבית המשפט העליון, בהם חיים כהן, מאיר שמגר, גבריאל בך, פרופ' אהרן ברק, פרופ' יצחק זמיר, אליקים רובינשטיין, דורית ביניש, עדנה ארבל, מני מזוז. מינוי עורכי-דין מהמגזר הפרטי ישירות לכהונת שופט בבית המשפט העליון הוא נדיר. ביוזמת שר המשפטים דניאל פרידמן[2] מונו לבית המשפט העליון השופטים חנן מלצר ויורם דנציגר, שהיו עד מינויים עורכי דין במגזר הפרטי.

נשיא בית המשפט העליון מתמנה על ידי הוועדה לבחירת שופטים מבין שופטי בית המשפט העליון המציעים את מועמדותם. כאשר נשיא מסיים את תפקידו, הנוהג בין השופטים הוא כי רק השופט הוותיק ביותר מציע את מועמדותו ("שיטת הסניוריטי"), וזאת כדי למנוע סכסוכים בין השופטים, להפחית את התלות בחברי הרשות החוקקת והמבצעת, ולמנוע פגיעה במעמד בית המשפט שעלולה להיווצר בגין העלאת טענות נגד המועמדים במסגרת ההשוואה ביניהם. התוצאה היא שמינויו של שופט בגיל צעיר צפוי להפכו, בסופו של דבר, לנשיא.

תיקון בחוק משנת 2007, ביוזמת שר המשפטים דניאל פרידמן, קצב את כהונת נשיא בית המשפט העליון לתקופה מירבית של שבע שנים. סעיף 13 לחוק בתי המשפט קובע כי כהונת שופט תסתיים בגיל 70[3].

כטסט סטאדי עבודה זו תיקח את גישתו הליברלית של פרופ' מ' מאוטנר[4] לעומת גישתה הלעומתית של פרופ' רות גביזון כלפי שיטת הסניוריטי ובכלל כלפי שיטת בחירת שופטים לעליון.

בלי קשר לשאלת הפער בין ההומוגניות התרבותית של בית-המשפט העליון לבין הרב-תרבותיות של החברה הישראלית, התעורר רושם לגבי חלק מהשופטים שמונו לבית-המשפט העליון בשנות השמונים והתשעים שהם נמנו לא רק עם קבוצה תרבותית או חברתית אחת, אלא עם קבוצת חברים אחת. התעוררותו של רושם זה לא יכלה שלא לעורר שאלות בדבר דרכי המינוי של שופטים לבית-המשפט.

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

[1] יורם שחר "מרחב הסמך של בית המשפט העליון" הפרקליט נ(1)  33

[2] דניאל פרידמן הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושִברה, הוצאת ספרי חמד,  74

[3] נעמי לויצקי העליונים: בתוככי בית המשפט העליון  סדרת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד) 121

[4] מנחם מאוטנר ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי (תל-אביב) 112