‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי תיקון 39 חוק העונשין?

תוכן עניינים

א. החלק המקדמי - עקרון החוקיות : לפני ואחרי תיקון 39

 1. העקרון עצמו;

 2. פרשנות;

 3. תחולה במקום;

 4. תחולה בזמן.

ב. החלק הכללי של תיקון 39- העבירה הפלילית

 1. העקרון עצמו;

 1. מחדל;

 2. רשלנות;

3. אחריות קפידה.

 ג. עבירות נגזרות - ניסיון

 1. העקרון עצמו;

 1 . העונש על ניסיון ;

 2. אפיון הניסיון ;

 3. החרטה בניסיון.

 ד. עבירות נגזרות - צדדים לעבירה 

 1. העקרון עצמו;

 1 . ההבחנה בין צורות ההשתתפות בביצוע וענישתן ;

 (א) ביצוע בצוותא במובחן מסיוע ;

 (ב) ביצוע באמצעות אחר במובחן משידול ;

(ג) שידול וסיוע;

 2. אחריות לעבירות נוספות;

3. מאפיינים אישיים;

 4. חרטה.

 ה. הסייגים לאחריות פלילית; לפני ואחרי תיקון 39

 1. העקרון עצמו;

 1. שכרות;

 2. טעויות;

 3. צידוק בשל ציות לצו;

 4. זוטות – De Minimis

סעיף 1 להצעה מכריז על העיקרון הבסיסי, שלפיו "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כל נקבעו בחוק ועל פיו". ההנחה היא, כי הגבלת החירות באמצעות האחריות הפלילית, שהיא חמורה ביותר, חייבת להיעשות על-ידי הריבון - המחוקק הראשי. אמנם, המחוקק רשאי להסמיך את הרשות המבצעת להתקין תקנות, ובמסגרתן אף לקבוע עבירות פליליות, אולם ההצעה מגבילה את חומרת העבירות שניתן יהיה לקבוע בתקנות אפילו מכוח הסמכה מפורשת של המחוקק הראשי. בהתאם לסעיף 2 להצעה

...עונש מאסר שנקבע בתקנה תקופתו לא תעלה על שישה חודשים ; ואם נקבע קנס - לא יעלה הקנס על הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום.

ההגבלה המשמעותית הנובעת מעקרון החוקיות בתחום הפלילי נוגעת לשיקול דעתם של השופטים. כדי להבטיח כי האחריות הפלילית תוטל רק לאחר אזהרה הוגנת ובמטרה למנוע שרירות בהטלתה, אוסר עקרון החוקיות על יצירה שיפוטית של עבירות או של עונשים. ההגבלה האמורה חלה בכל חומרתה בראש-ובראשונה לגבי הגדרת התנהגות מסוימת כעבירה ולקביעת העונש הצפוי בגין הפרתה. ואכן, בתי-המשפט במשפטנו אינם יוצרים ככלל עבירות חדשות, אף לא מכוח שיקולי היגיון. עם זאת, בשל דלותו של החלק הכללי של חוק העונשין, נאלצו בתי-המשפט שלנו לא פעם לפתח הסדרים הנוגעים לתנאים הכלליים לאחריות בדרך פסיקתית. הם עשו זאת אף אם היה בכך כדי להרחיב את האחריות הפלילית. הדוגמא המובהקת בהקשר זה היא זו של האחריות המוחלטת.

בעקבות המשפט המקובל האנגלי פסקו בתי-המשפט כי גם במשפטנו האחריות בגין עבירות על תקנת הציבור היא אחריות מוחלטת שאינה מותנית בהוכחת יסוד נפשי, בהיעדר כל הוראה חקיקתית מפורשת המתירה להטיל אחריות מוחלטת. דוגמאות אחרות, פחות דרסטיות, הן אלו הנוגעות לתחליפי היסוד הנפשי : הלכת הצפיות, למשל - המאפשרת לייחס יסוד נפשי של כוונה גם למי שלא חפץ בהשגת התוצאה אם הוא צפה בדרגה גבוהה של הסתברות את אפשרות התרחשותה - פותחה במשפטנו בדרך פסיקתית.

מאחר שההצעה אמורה להסדיר את התנאים הכלליים לאחריות באופן ממצה, היא מחילה את עקרון החוקיות גם לגבי החלק הכללי של דיני-העונשין. ההצעה שוללת מבתי-המשפט את הסמכות ליצור בדרך פסיקתית תנאים כלליים לאחריות. עמדה זו היא מובנת וחשובה כשמדובר בהסדרים המרחיבים את האחריות הפלילית, שאז יש תחולה לשיקולים המצויים ביסוד עקרון החוקיות: גם כשמדובר בתנאים הכלליים לאחריות, הרחבת האחריות הפלילית כמוה כהצרת החירות, וזו חייבת להיעשות על-ידי המחוקק, ורק בהיקף שלגביו היתה אזהרה מפורשת בחוק. אולם ההצעה מחילה את עקרון החוקיות גם לגבי סייגים השוללים את האחריות הפלילית או המצמצמים אותה. סעיף 40 להצעה קובע, כי "אין סייג לאחריות פלילית אלא במקרים ובתנאים הקבועים בחיקוק".: בהתאם לדברי ההסבר, הסיבה להגבלה זו היא מצב הסייגים במשפט הפלילי המודרני, בהבדל מימים עברו, . הגיע לשלב בשלות וגיבוש בדומה לזה של האיסורים הפליליים. מוצע על כן שלא לאפשר פיתוח סייגים על-ידי ההלכה הפסוקה. הקביעה שאין סייגים אלא לפי חוק מעניקה לאיסורים הפליליים מידה של ודאות מוחלטת היאה להם.

הודאות לגבי האיסורים הפליליים היא בהחלט חשובה, אולם בעיקר כערובה להבטחת החירות או לאזהרה הוגנת. אלה (החירות והאזהרה) אינם נפגעים על-ידי הרחבת הסייגים השוללים את האחריות הפלילית. אמנם, אין אני חולקת על הערך הטמון בעצם הענקת סמכות ייחודית למחוקק' לקבוע את ההיקף הראוי של האחריות הפלילית, אך אינני שותפה לעמדת המציעים שלפיה הגיעו הסייגים לאחריות הפלילית "לשלב בשלות וגיבוש" המייתר את המשך פיתוחם של הסייגים. כך, למשל, אף שהכלל אשר לפיו אי-ידיעת הדין איננה מתרצת נחשב בעיני רבים למיושן, אין עדיין תמימות-דעים: לגבי התנאים שבהם יהיה זה ראוי להכיר בטעות בחוק הפלילי כהגנה. ובניגוד להצעות חקיקה אחרות שהתגבשו בכמה שיטות המבוססות על המשפט המקובל האנגלי המכירות, בתנאים אלה או אחרים, בטעות בחוק הפלילי כהגנה, ההצעה הישראלית ממשיכה לדבוק בעמדה המסורתית, שלפיה "לעניין האחריות הפלילית אין נפקא מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור" (סעיף 55). בשלב עוד הרבה פחות מגובש מצויים הדיונים בסוגייה, האם ראוי כי הסכמה תשמש עילה השוללת את האחריות הפלילית.

ניתן כמובן לטעון, כי השאלות האם ראוי להכיר בטעות בחוק הפלילי כהגנה ובאיזו מידה ומה צריכה להיות העמדה בסוגיית ההסכמה חייבות להימסר להכרעת המחוקק. אני אף מקווה, כי לפני שההצעה תיהפך לחוק ישנה המחוקק הישראלי את ההסדר המוצע לגבי אי-ידיעת הדין, כך שגם במשפטנו הטעות בחוק הפלילי תהיה בתנאים מסוימים הגנה מפני אחריות פלילית. אולם הניסיון הישראלי מורה, כי התערבותו של המחוקק בחלק הכללי של דיני-עונשין היתה דלה מאוד. הניסיון גם מוכיח, כי בשיטות שונות, ולא רק במסגרת המשפט המקובל האנגלי, תרומתם של בתי-המשפט לפיתוח הסייגים לאחריות הפלילית היתה לא-מבוטלת. לפיכך, אם אכן מאמינים - וזוהי, כאמור, אמונתי-שלי - כי הסייגים לאחריות הפלילית טרם הגיעו לשלב של גיבוש סופי, מן הראוי לאפשר לבתי-המשפט לפתח במידת הצורך את הסייגים לאחריות. המעניין הוא, כי ההצעה שלנו אינה נרתעת מלהעניק לבתי-המשפט סמכויות מאוד רחבות בתחום הסייגים לאחריות. כך, במסגרת הסייג של Minimis de - "זוטי דברים", כלשון סעיף 55 - מסמיכה ההצעה את בית-המשפט שלא להטיל אחריות פלילית על מעשה המשתבץ בגדר ההגדרה הפורמלית של העבירה, אם "לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". כבילת ידיהם של בתי-המשפט מלפתח סייגים לאחריות הפלילית עלולה לדחוף אותם לעשות שימוש נרחב בסייג זה של זוטות כל-אימת שמן הראוי יהיה - לדעתם - לשלול את האחריות הפלילית בגין מעשה, אף שהוא מתאים להגדרתה של העבירה. התוצאה תהיה כי סייג הזוטות ילבש ממדים רחבים מאלה הראויים לו.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

חוק העונשין (תיקון מס 39)

 גיל עשת הטמעת תיקון 39 לחוק העונשין בפסיקה בישראל, הוצאת נבו

יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרכים א'-ג' (מהדורה שלישית).

ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין א

Ariel L. Bendor, Dancig-Rosenberg Hadar, Unconstitutional Criminalization, New Criminal Law Review (2016)