‏290.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד בא לידי ביטוי הכשרת שופטים לכהונת השפיטה?

תוכן עניינים

מבוא

כהונת השפיטה - האם היא מקצוע?

 הביטוי "הכשרה" - מה כוונתו ומה הוא בא להשמיענו

 הכשרה קודמת - כן או לא ?

סיכום

ביבליוגרפיה 

מעשה בשופט שנדרש לדון במחלוקת עובדתית. שמע השופט את עדות התובע וגרסתו ואלה נראו לו סבירות. לאחר מכן נפנה לשמוע את עדותו של הנתבע ואת גרסתו ואף אלה נראו לו טובות ויפות. בפסק-דינו לא הסתיר השופט את התרשמותו מדברי שני הצדדים ואמר: "אודה ולא אבוש אינני יודע אם להאמין לתובע או לנתבע ושתי הגרסאות עומדות באותה מידה של מבחן הסבירות". ובסיומו של פסק-הדין קבע השופט ואמר : "אני מחליט איפוא לדחות את התביעה ולאחר שלא הצלחתי למצוא כל ממצא עובדתי אני מחליט שכל צד ישא בהוצאותיו".

פסק-דין זה, אם לומר את המעט, לא מצא חן מלפני בית-המשפט העליון2. כבוד הנשיא אולשן מסביר בפסק-הדין כי עמדה זו של השופט מעוררת "בעיה נכבדה והיא : האם אין בעמדה זו, שננקטה על-ידי השופט המלומד, משום הימנעות ממילוי חובתו לעשות צדק... ?"

בסיום החלטתו מבהיר הנשיא כי :

"היה על השופט המלומד להשתמש בעיקרון של מאזן הסבירות גם כדי להחליט בעניין מהימנות עדי התביעה ועדות הנתבע ; כלומר לאחר ניתוח פרטי העדויות ומתן הדעת לכל פרטי העדויות צריך היה לשקול עדות מי מתקבלת יותר על הדעת כמהימנה".

עתה, שהגיע בית-המשפט העליון למסקנה שהשופט לא קיים את חובתו לעשות צדק, אין תימה שביטל את פסק-הדין ולא עוד אלא שהורה כי "המשפט ידון מחדש בפני שופט אחר".

פסק-הדין של בית-המשפט העליון מעורר שאלות שונות שמן הראוי לעמוד עליהן בנפרד. ברם, לצורך ענייננו אפשר לפתוח ולדון בשאלה: האם היתה ההכשרה המקצועית הדרושה לשופט כדי לקבוע עובדות ולהכריע בשאלת המהימנות ? והרי "בעיני רבים קביעת העובדות איננה רק תפקיד מרכזי, אלא גם תפקיד בלעדי של השופט"3.

כבוד השופט אגרנט לא מצא לנחוץ - במשפט מסוים שנדון לפניו - להתייחס לשאלת ההכשרה הדרושה לשופט (בין אם לפני מינויו לשופט ובין אם לאחריו) וגרס כי :

"שופטי ישראל, השומעים תביעות בדרגה ראשונה, הם אנשי משפט מקצועיים היושבים בתוך עמם והמסוגלים, בדרך כלל, להבין יפה לרוחם של הצדדים המתדיינים ולעמוד על טיבם של האנשים המוסרים עדות"4.

לעומתו, הצביע כבוד השופט זוסמן על הבעיה באמרו :

"שקילת חומר הראיות, קביעת מהימנות העדים וכושר הסתכלותם וזכרונם, הם מהתפקידים הקשים ביותר של מלאכת השיפוט ; קשים הם מקביעת ההלכה, שהוקמו פקולטאות ונמצאו מורים המלמדים לאדם חכמת המשפט קודם שהוא נעשה שופט, ואין מי שמלמד מלאכת ליבון העובדות ובירורן אלא כל אדם לומדה מנסיונו הוא במרוצת חייו"5.

כך גם - וברוח דומה - מציג פרופ' א' לבונטין בעיה זו באמרו:

"כאשר שופט חוכך בדעתו אם ולמי להאמין ; או, בשלב אחר, כשהוא שוקל איזה עונש ראוי לגזור... כלום השאלה שבה הוא מתעצם היא שאלה מן הדין ? או שמא שאלה שהיא בוודאי ובוודאי שיפוטית אך נמנית לא עם הדין אלא עם 'הדברים האחרים' ? קרוב אני אפילו לומר, שמשאו של השופט הולך ומכביד דווקא ככל שמילוי תפקידו מרחיק אותו מן הדין הצרוף ומטיל עליו להכריע בעניינים ששום כלל משפטי אינו פותר ושום קורס בפקולטה למשפטים אינו מכשיר לקראתם"6.

חיזוק לדברי הבחנה אלה של פרופ' א' לבונטין אפשר למצוא בפסקי-דין שונים בהם ניסו השופטים, במקרים מסוימים, להתהלך על הקרקע של הדין, המוכרת להם, במקום להתבסס על כללים פחות מוכרים להם או שהכשרתם, בנושאים אלה, לא היתה מספקת. כזה היה גם המקרה שנדון בע"א 21/64 הנ"ל, שבו - בהיעדר יכולתו לקבוע מי דובר אמת - נפנה השופט לכלל משפטי וקבע כי על-פי הדין נטל ההוכחה היה על התובע ומשלא פירק מעליו נטל זה - והכוונה לכך שהשופט לא ידע כיצד להכריע בין העדויות הסותרות - קבע כי דין תביעת התובע להידחות. פרופ' א' הרנון בדעה שאין לבוא בטרוניה על השופט על שהלך בדרך זו7. דרעתו - והוא מביא שורה של אסמכתאות לפיהן

"בסוגיות שונות יצאו בתי-המשפט מתוך הנחה מוסכמת ששופט עשוי להגיע למבוי סתום ביחס להערכת עדויות סותרות כאשר שתי הגרסאות תיראנה כשקולות בעיניו".

מכאן גם שאלתו-טרוניתו :

"אולם, במקרה הנדון, במה חטא שופט השלום שהחלטתו זכתה לכינוי 'הימנעות ממילוי החובה לעשות צדק' ? הרי השופט רק גילה בכנות את היסוסיו בדבר מהימנות העדויות הסותרות שנראו לו כשקולות, אך הוא לא סירב לתת החלטה בשל כך. השופט לא נמנע מלהוציא פסק-דין אלא הכריע בדין ופסק לחובתו של אותו צד אשר עליו רבץ נטל ההוכחה"8.

ביקורת זו מחטיאה את המטרה משום שהיא נותנת יד חפשית ורחבה מדי לשופט להשתחרר מחובתו להכריע במחלוקת עובדתית. בית-המשפט העליון קבע שעל השופט לגלות מי מהצדדים דובר אמת, שאם לא כן, על-ידי הימנעותו לעשות כן, נמצא צד למשפט -

"שהאמת והצדק הינם לצדו ושכיום איננו יודעים איזהו? במלים אחרות: הימנעות ממילוי חובתו לגלות מי בין שני היריבים הצד הצודק. החומרה בבעיה זו תהיה בולטת עוד יותר אם נתאר לעצמנו שישתלט הכלל, שבכל מקרה בו מתקשה השופט להחליט לאיזה עדים להאמין, הוא יהיה רשאי לנהוג באופן מיכני ולדחות את התביעה, או את ההגנה, לפי השאלה על מי נטל ההוכחה"9.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 השופט א' ברק פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית 

 ע"א 65/49 פרייזלר נ' ויס, פ"ד ה 878, 892.

 ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' הי"מ, פ"ד יז 169, 175.