‏270.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי הקודיפיקציה חוק העונשין?

תוכן עניינים

א. מבוא. ב. רטרואקטיביות החוק המהותי המקל. ג. היסוד הנפשי. ד. העונש בניסיון ועבירות תוצאה. ה. חרטה. ו. אחריות נגררת של שותפים לעבירה. ז. הגנות. ח. סיכום.

ברצוני להצביע ברשימה זו על בעיות של תיאום בין החלק הכללי לחלק המיוחד של חוק העונשין. אביא אוסף של דוגמות לסוג הבעיות העלולות להתעורר בתחום זה, תוך הצגת שאלות שהמחוקק והפרשן יהיו חייבים להתמודד אתן, ופחות מתן תשובות חד-משמעיות לשאלות אלה. בעיות אלה עלולות להיווצר בעיקרו של דבר, כאשר תהליך הקודיפיקציה של חוק העונשין נעשה כמו אצלנו בשלבים נפרדים, דהיינו, תחילה מחוקקים את החלק הכללי ומשאירים למועד אחר - אם בכלל - את הקודיפיקציה של החלק המיוחד של חוק העונשין.

כידוע, קיבלה הכנסת לאחרונה את חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), (להלן "תיקון 39")1 וזוהי הזדמנות מתאימה להדגים את בעיות התיאום האמורות. מובן שאותו סוג של בעיות עלול להתעורר בכל נוסח של קודיפיקציה.

בדברי על תיאום אינני מתכוון ל"צד הטכני" של אחידות במינוח או של מניעת כפילויות וכיוצא באלה, אלא יותר למישור "האידיאולוגי" העקרוני.

לא ייתכן שמבחינת המדיניות המשפטית ידברו החלק הכללי והחלק המיוחד בשני קולות. מעצם טיבו וטבעו, החלק הכללי של חוק העונשין משתלב עם החלק המיוחד העוסק בהגדרת העבירות, והכול כדי לחסוך מהמחוקק את הצורך לחזור ולעסוק בכל עבירה ועבירה בעקרונות המשותפים לכלל העבירות.

ברור, שככל שהקודיפיקציה של העקרונות הכלליים מפורטת וברורה יותר, נחסך עמל רב הן מהמחוקק והן מהמערכות המפעילות את החוק הפלילי בהשתמשן בעבירות הספציפיות. כך, למשל, אם בחלק הכללי מופיעות לראשונה הגדרות מקיפות של הצורות השונות של היסוד הנפשי, מקל הדבר ביותר בבואנו לקבוע מהו היסוד הנפשי הדרוש בעבירה זו או אחרת, ואין צורך שהמחוקק יטרח להגדירו בכל עבירה בנפרד.

כבר רמזתי שבקודיפיקציה של החלק הכללי של חוק העונשין, אם היא נעשית כהלכה, באה לידי ביטוי "אידיאולוגיה" או לפחות "מדיניות" משפטית. אמנם לא תמיד כוללת ואחידה, אבל לפחות נעדרת סתירות פנימיות.

השפעתם של "אידיאולוגיה" או "מדיניות" כאמור, חייבת להיות מורגשת הרבה יותר מאשר הכוח הפורמלי של הוראות החלק הכללי. צריך לזכור, שהחלק הכללי של חוק העונשין אינו "חוק על". גם אין הוא חוק-יסוד. כוחו ככל חוק אחר הניתן לביטול על-ידי חוק מאוחר יותר. פורמלית, ניתן לחוקק בכל עת את החלק המיוחד בצורה שתנגוד את האמור בחלק הכללי.2

ניקח, למשל, את ההוראה שבסעיף 22(ג) לתיקון מס' 39 הדן באחריות קפידה. הוראה זו קובעת כי לא יידון אדם למאסר, אלא אם הוכחו מחשבה פלילית או רשלנות. פורמלית, אין מניעה שהמחוקק, למרות האמור בסעיף 22(ג) הנזכר, יחליט ליצור עבירה שבה ייקבע מפורשות, כי יהיה ניתן לדון אדם למאסר בגינה גם ללא מחשבה פלילית או רשלנות. כל כוחה הפורמלי של הוראת סעיף זה לתיקון מס' 39 הוא בכך שהיא מונעת, בדרך של פרשנות הוראת חוק, להגיע למצב שבו אדם יידון למאסר ללא הוכחת יסוד נפשי ומטילה את הנטל על המחוקק לקבוע מפורשות אחרת, אם ברצונו להביא לתוצאה כזו.

עם זאת, יש לצפות ואולי לקוות, שהמדיניות העומדת מאחורי ההוראה שבסעיף 22(ג) הנזכר תפעל מעבר לכוחה הפורמלי, והמחוקק יכבד את המדיניות המבוטאת בה על-ידי ריסון עצמי והימנעות מקביעת הוראות מפורשות העומדות בסתירה למדיניות זו.

בצדן של מקצת הוראות תיקון מס' 39, כדוגמת סעיף 22(ג) הנזכר או סעיף 3 לאותה הצעה האוסר חקיקה פלילית רטרואקטיבית, המגלמות את המדיניות המשפטית או את האידיאולוגיה שמאחוריהן בצורה ברורה וחד-משמעית, קיימות הוראות אחרות שבהן אמנם ניתן להבין את המדיניות המשפטית שבאו לממש, אך לא ברור תמיד מהו רוחב הגזרה שבה אמורה מדיניות זו לפעול בתחום החלק המיוחד.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

הסיפא לסעיף 428 לחוק העונשין.

185 D. Bein, "Preparatory offences", 27 Israel L. Rev.

סעיף 237 לחוק העונשין.