‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי כבוד האדם ואלימות?

ההיסטוריה של האידיאות, קרי של הדעות וההשקפות האנושיות והחברתיות, היא עשירה בתוכנה. סר ישעיהו ברלין1 ציין כי אל לנו להתפלא, עם זאת, כאשר ניווכח, תוך לימוד החומר העיוני, שהדיסציפלינה של "ההיסטוריה של הרעיונות המדיניים והחברתיים" אינו תחום מדויק ביותר. אלו האמונים על המדעים המדויקים מסתכלים, על כן, על תולדות האידיאות והאידיאולוגיות בחשדנות מוצדקת.

זאת ועוד, בדיקתה המדוקדקת יותר של זווית מסוימת בתולדות האידיאות תוליד גם הפתעה מסוימת ואף תניב תועלת עיונית: אחד מן הגילויים שייפרש בפנינו יהיה כי ערכים מופשטים אחדים - והמוכרים היטב ומושרשים היטב בתרבות ימינו - הם בגדר התגבשויות או התפתחויות של התקופה ההיסטורית הקרובה לנו ולא של ימים עברו. כוונתנו לכך שאידיאות אלו הן חדישות באופן יחסי, ואינן פרי של חוכמה עתיקה. טלו, למשל, את הערכים של ההגינות והכנות (Integrity and Honesty) ביחסים הציבוריים. ערכים אלה לא נמנו, לדעתו של סר ישעיהו ברלין, עם התכונות המוערכות והמטופחות בעולם התרבות האירופית בעת העתיקה או בימי-הביניים.

בעת ההיא העריכו את מה שמעצבי תורותיה כינו "האמת האובייקטיבית", ויצירת עולם סדור הניצב על מכונו - תהיה דרך השגתו או האמצעים לארגונו אשר יהיו. הרי, עולמם של האירופים בימי-הביניים היה מבוסס על האמונה שיש רק אמת אחת ולצדה וסביבה משגים רבים, הנובעים כולם מהיעדר אמונה דתית צרופה.

מסקנה דומה תעלה לגבי ותיקותו ועתיקותו בתרבות המערב של רעיון הסובלנות ושמירת כבוד האדם, כערך עצמי ולא כאמצעי תועלתני הבא למנוע מחלוקת הרסנית. תורתנו כתבה: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו" (בראשית א, כז). על כן, כפי שנהוג לפרש, כל אדם נברא בצלם אלוקים. כולם שווים ולכולם יאה כבוד האדם. רעיון החירות וזכויות האדם כפי שהוא נדון היום במעגלי הציוויליזציה המערבית, הוא תולדה של שינויים והתפתחויות בעולם המערבי, שהתרחשו לקראת סוף המאה השמונה-עשרה בלבד. מהפכות-הנגד הטוטליטריות שאירעו במאות התשע-עשרה והעשרים לא היו אלא מעין עוויתות-דחייה פיסיולוגיות שהיום, "כביכול", כבר שככו. אני נוקט לשון "כביכול", מאחר שאיני מאמין בהשקפה שהציג הוגה הדעות האמריקני פוקויאמה2 בחיבורו, שנכתב בלהט האופוריה שליוותה את האירועים המהפכניים במזרח אירופה, ואשר לפיה ניצחון הדמוקרטיה סופי ובלתי מעורער.

וכך כתב פוקויאמה בחיבורו:

Liberal Democracy may constitute the endpoint of mankind's ideological evolution and the final form of human government and as such constituted the end of history... The ideal of liberal democracy could not be improved upon.

היינו, הדמוקרטיה הליברלית עשויה להוות נקודת גמר להתפתחות האידיאולוגיה. היא הצורה הסופית של הממשל שנוצר על-ידי בני האדם, ולכן יש לראות בה את סוף ההיסטוריה. אין אפשרות לשפר את האידיאל של הדמוקרטיה הליברלית. לפי השקפתו של פוקויאמה, כפי שהוסיף והסביר בספרו, יש שני כוחות חזקים המניעים את ההיסטוריה האנושית: את האחד הוא מכנה "ההיגיון הטמון במדע החדש"

 (The logic of modern science), ואת האחר, "המאבק להכרה" (the struggle for recognition).

ההיגיון הטמון במדע החדש דוחף את האדם המבקש למלא את מאווייו, לעבר אופק הולך ומתרחב. האדם פועל כאן על-פי תהליך רציונלי, המניע האחר, המאבק להכרה, ההולך במידה רבה בעקבות הגל (Hegel) אינו אלא מלחמת הקיום, שהיא הגלגל המניע של ההיסטוריה.

לדעת פוקויאמה, במהלך הזמן שני כוחות אלה מביאים להתמוטטותו של כל שלטון טוטליטרי. הם גורמים לחברות השונות זו מזו מבחינה תרבותית לכונן דמוקרטיה קפיטליסטית, בתור שלב הסיום של ההליך ההיסטורי.

לטענתו, ההיסטוריה הגיעה עתה איפוא אל סופה, שהרי הוכח ניצחונה הבלתי מעורער של הדמוקרטיה. אין פירושו של סוף ההיסטוריה שייפסק מהלך האירועים האישי או הקיבוצי, שהרי זה בלתי אפשרי. סוף ההיסטוריה פירושו, לדידו, הפסקת החידוש הרעיוני שתקרה בהכרח משום שהדמוקרטיה היא כוח שלא ניתן לנצחו ולהתגבר עליו. הדמוקרטיה תמשיך ותהיה הרעיון השליט, באין מתנגד ובאין מחדש. אין להוסיף עליה שכלול או תיקון פגמים או משגים.

זה יהיה המצב בשלב שהוא מכנה "גמר ההיסטוריה". אולם, שאלה גדולה - גם לדידו - היא אם החירות והשוויון המדיניים יכולים להתקיים בחברה שבה יהיה האדם שבע רצון לחלוטין, או שמא מצבו הנפשי של "האדם האחרון" בהיסטוריה, שנטלו ממנו את פתחי המוצא לשאיפותיו לשליטה, יוביל ללא חלופה להחזרת העולם לתוהו ובוהו ולשפיכת דמים.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

333 ( .I. Berlin, Against The Current (Oxford.

J.A.G. Griffith, "The Law of Property (Land)" in M. Ginsberg (ed.). Law and Opinion in England in the 20 Century