‏290.00 ₪

"על-אף האמור בסעיפים 152 ו-158 עד 161, אין בהוראות חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי -

(2) בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא מוסדרים ".

כלומר לגבי התיישנות במקרקעין לא מוסדרים לא חל חוק המקרקעין ויש לפעול לפי הדין שהיה לפניו, וכל העקרונות של ביטול החקיקה העותומנית בעניני מקרקעין1, וביטול ההיזקקות למשפט האנגלי2, אינם חלים בנוגע להתיישנות במקרקעין לא מוסדרים.

ואילו לגבי מקרקעין מוסדרים סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין מורה:

"חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה".

כלומר אין התיישנות בכלל במקרקעין מוסדרים, אלא אם היתה התיישנות לפני תחילת חוק המקרקעין; וכמובן שהשאלה, האם היתה התיישנות אז, נבחנת לפי הדין שהיה קיים אז.

לפיכך לגבי השאלה האם יש התיישנות על תביעה במקרקעין, בין מוסדרים ובין לא מוסדרים, תמיד צריך לבדוק את טענת ההתיישנות לפי הדין שקדם לחוק המקרקעין, פרט לתביעה במקרקעין מוסדרים שכל העובדות הנטענות בה ארעו מאז תחילת חוק המקרקעין שהיתה ביום 1.1.19703.

מה היו דיני ההתיישנות לפני חוק המקרקעין ?

חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") מורה בסעיף 5 :

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה... היא -

(1) ...

(2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה ; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה".

"פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין)" היא הפקודה שבנוסח החדש נקראת "פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969" (להלן: "פקודת המקרקעין") ומקרקעין שנרשמו לאחר הסדר זכויות הם המוגדרים "מוסדרים" בסעיף 1 בחוק המקרקעין. לפיכך במקרקעין לא מוסדרים ההתיישנות היא 15 שנה, ובמקרקעין מוסדרים ההתיישנות היא 25 שנה אם הושלמה לפני יום 1.1.70. לצד המעשי פירוש הדברים הוא שסתם מחזיק במקרקעין מוסדרים מאז קום מדינת ישראל, אין לו טענת התיישנות לעולם, אלא אם החזיק כבר שנים מספר לפני קום המדינה.

אבל החיים, והחוקים, לא כל-כך פשוטים, ולכן מורה סעיף 29 לחוק ההתיישנות :

"(א) ...

(ב) תביעה שענינה מקרקעין יחולו עליה כל הוראות חוק זה אף אם לפני תחילת חוק זה נתיישנה התביעה...

(ג) ...

(ד) בכל המקרים האמורים בסעיף זה לא תקצר תקופת ההתיישנות מכפי שהיתה נתונה לפני תחילת חוק זה".

כלומר חוק ההתיישנות חל בעניני מקרקעין על כל תביעה, ובכל תביעה במקרקעין - תקופת ההתיישנות לא תקצר מכפי שהיתה לפני החוק. או בלשון מעשית - בעניני מקרקעין חוק ההתיישנות מאריך את התקופה ולא מקצר אותה.

בהתאם לכך, סעיף 26 לחוק ההתיישנות מבטל סעיפים של המג'לה, אבל רק את אלה שאינם קובעים תקופה ארוכה יותר, בהורותו:

"בטלים -

(1) סעיפים 1660, 1662 עד 1672 ו-1674 למג'לה".

כלומר לא בטלים סעיפים 1661, 1673 ו-1675 למג'לה. וכך כתוב בסעיף 1673 למג'לה :

"מי שהודה שהיה שוכר נחלה, אין לו חזקה לקנין בעלות בה מחמת שדר בה חמש-עשרה שנה. אבל אם באו וטענו הבעלים לאמר: 'נחלה זו שלי היא, השכרתיה לך לפני כך וכך שנים והייתי נוטל שכרה בקביעות', הרי אם שכירות זו היה לה קול, נזקקים לתביעה, אם אין לה קול - אין נזקקים לתביעתו".

ליישוב סתירות, ובמאמץ לאיגוד כל הכללים בחקיקה ובפסיקה, החלה עבודת עריכת הסדר התיישנות אחיד, קוהרנטי ומלא, ובכנסת כבר עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004, המבקשת לחולל רפורמה ממשית בדיני ההתיישנות. [1]

הרפורמה כוללת: קיצור תקופת ההתיישנות ל-4 שנים, הוראה להארכת תקופת ההתיישנות בשיקול דעת בית משפט במקרים חריגים, הרחבת הסדרי ההשעייה וההארכה, האחדת דיני התיישנות בנזיקין וחוק ההתיישנות, מבחנים ברורים יותר להחלת 'כללי הגילוי' כללי השעיית המרוץ והגדרת המצבים בהם יכריע שיקול-דעת בית המשפט, הוראות למקרים בהם עילת תביעה אחת יוצרת כמה תביעות (למימוש זכות), ייבדק אם התביעות זהות מבחינה מהותית, באופן שמצדיק התיישנות כולן ברגע שהראשונה בזמן התיישנה.

הצעת החוק מגדירה שורה של עילות ומבחנים להשעיית מרוץ ההתיישנות, בהן אי-ידיעת עובדה מהעובדות המהוות את עילת התביעה. בהקשר זה, ההצעה קובעת כלל גילוי רחב, ומבטלת את חוסר האחידות ששרר למשל בעוולות נזיקיות השונות. הצעת החוק מאפשרת לבית המשפט לקבל עובדות נוספות כנושאי גילוי, רק אם הן "עובדות החיוניות להגשת התובענה". עילת השעיה נוספת שמוצעת היא התנהגות פסולה של הנתבע, כשזו גרמה לעיכוב בהגשת התביעה. העילה כוללת הטעיה, כפייה ועושק, כשהטעיה כוללת גם הודאה בזכות התובע או ביצוע חלקי שלה, כשאלה נועדו להטעות.

ההצעה מאפשרת לתובע להגיש לבית המשפט בקשה להארכת תקופת ההתיישנות אם יש טעם סביר לכך (למשל אם התביעה התיישנה בגלל חסינות דיונית של הנתבע או בגלל כוח עליון).

קביעת "תקרת התיישנות" (או "מחסום התיישנות") – מועד בו התביעה תתיישן גם אם טרם הסתיים מרוץ ההתיישנות (אלא אם עילת ההשעיה מבוססת על פסול בהתנהגות הנתבע). "תקופת התקרה" תחושב מיום ביצוע מעשה העוולה. תקופת התקרה הכללית תעמוד על 25 שנה. בתביעות בשל טיפול רפואי תקבע תקרה של 18 שנה. תקופות אלה ייתנו מענה טוב יותר לסובלים ממחלות סמויות, (מחסום ההתיישנות לגבי תובעים בעוולת הרשלנות עמד על 10 שנים), שקיים אצלם פער בין מעשה העוולה לבין קרות הנזק. [2]

דיני השיהוי, לפי ההצעה ימשיכו לחול לצד חוק ההתיישנות, כך שהאפשרות לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי תיוותר על-כנה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

מיגל דויטש פרשנות הקודקס האזרחי כרך א .

אלבק, פליאה "על התיישנות במקרקעין בישראל"  קרית המשפט א 335-352 שנתון הקריה האקדמית. קרית אונו 

סעיפים 152, 158 ו-159 לחוק המקרקעין.