‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס?

ברשימה זו ברצוני לדון בהלכה שנקבעה לפני שנים רבות ואשר עדיין עומדת בתוקפה גם כיום, ועל-פיה, סמכותו הידועה של בית-משפט-שלום לדון בענייני חזקה ושימוש במקרקעין מוגבלת בכך שהיא קיימת רק במקרים שבהם השימוש נשוא התביעה נעשה תוך שמירה על גוף הנכס.

הלכה זו מופיעה בספרו של הנשיא ד"ר זוסמן1, ומשמעותה היא שבמקרים של שימוש במקרקעין תוך פגיעה בהם ואפילו פגיעה קלה כגון: הגדלת חלון, שטוענים שהיא אינה כדין, אין סמכות לבית-משפט-השלום לדון בתביעה ויש להעבירה לבית המשפט המחוזי.

הלכה זו אינה מוסברת, ועל-כן מצווים אנו לבחון את האסמכתא הנזכרת כדי ללמוד מדוע הוחלט כי שימוש שאינו תוך שמירה על גוף הנכס אינו כלול בביטוי "שימוש במקרקעין", כמשמעותו בסעיף 51 (א) (3) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב].

במקרה שבו התבקש צו-עשה כדי לחייב את הנתבע לסתום פירצה שעשה בבניין הוחלט כי אין זה עניין של שימוש במקרקעין בלבד.

פסק-דין זה בעניין ככר הרצל2 דן במקרה מתחילת שנות השישים אשר בו ביצעה החברה המערערת עבודות בנייה.

עבודות אלה גרמו להתהוות סדקים ופגמים בבניין שנמצא מעברו השני של הרחוב. נגרם נזק רב לבניין ונדרשו עבודות תיקונים ששווין פורט בתביעה. שווי זה עלה בהרבה על הסכום שהיה קבוע אז כסכום המקסימלי אשר קובע את סמכות בית-משפט-השלום.

בבית-המשפט המחוזי טענה המערערת לחוסר סמכות עניינית של בית-המשפט המחוזי. בקשתה נדחתה ולפיכך הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט דחה את הערעור והחליט כי הסמכות אכן נתונה לבית-המשפט המחוזי. קביעה זו נעשתה בנימוק, שהנזק כבר נגרם ועל-כן עיקר התביעה הוא דרישת הפיצוי הכספי בגין הנזק שאירע. גם העתירה לצוות על המערערת לבצע בבניין עבודות לשם תיקון הנזק נמצאה לדעת בית-המשפט העליון כלולה בגדר תביעת נזיקין לשם הטבת נזק ולא בעניין הנוגע ל"שימוש במקרקעין".

ההבחנה העיקרית שהבחין בית-המשפט היתה בין הפסקת מטרד קיים ובין מתן תרופה לנזק שנגרם על-ידי מטרד שכבר היה.

זה היה הטעם העיקרי לכך שנקבע שהסמכות היא לבית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט ציין כי המסורת הארוכה מתקופת חוק שופטי השלום העותומני היא להפקיד בידי בית-משפט-השלום סמכות לדון בסכסוכים בדבר חזקה או שימוש במקרקעין3.

נשוא התביעה בדבר שימוש במקרקעין צריך להיות השימוש עצמו, ואילו במקרה זה הסכסוך לא נוגע לשימוש אלא הוא נוגע לפיצוי על הנזק שנגרם לבניין.

אלא שבית-המשפט העליון ציין גם טעם חלופי למסקנתו :

טעם זה הוא כי תביעה בדבר שימוש במקרקעין פירושה תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס.

הלכה זו החלה בעניין שמש נ' מפעל המים4.

חזרו עליה במקרים נוספים5, ועל-פי הלכה זו תביעות המוגשות באופן שגרתי לבית-משפט-השלום ואשר כוללות סעדים כגון : צו להריסת גדר או צו לבניית גדר, צו להריסת מדרגות או צו להזזת המדרגות וסעדים דומים - על-אף שעוסקות הן באופן מובהק בבקשה להסדרת השימוש במקרקעין כאשר קיים סכסוך בין שכנים או בעלים משותפים - תביעות אלה אינן כלולות בסמכותו של בית-משפט-השלום6 ויש להעבירן לדיון בפני בית-המשפט המחוזי.

דומני, כי משפטנים רבים אינם מודעים להלכה זו ולמתחייב ממנה ומן הראוי לעורר את השאלה : האם חל שינוי באקלים המשפטי המצדיק ביטולה של הלכה זו וכיצד ניתן להגיע לתוצאה הרצויה בהנחה שזו אכן תוצאה רצויה?

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 י' זוסמן סדרי-הדין האזרחי

י' זוסמן סדרי-הדין האזרחי

חוק רישוי עסקים