‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי חוקיות התיישבות יהודית בארץ-ישראל?

פסיקת בית-המשפט העליון בבג"ץ קעדאן1 יש בה משום שינוי ערכים מוחלט בכל הקשור למבנה ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל.

היישובים בישראל נחלקים, מבחינת הרכב האוכלוסייה, לשני סוגים: (א) יישובים מעורבים, שבהם מתגוררים בני יותר מלאום אחד; (ב) יישובים חד-לאומיים, שבהם מתגוררים בני לאום אחד בלבד. עם הסוג הראשון נמנים, בעיקרו של דבר, יישובים עירוניים, כמו לוד ועכו; ואילו עם הסוג השני נמנים יישובים כפריים וקהילתיים למסגרותיהם השונות. מציאות זו היתה קיימת בארץ עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל, ודבר לא השתנה בדפוסי התיישבות אלו גם לאחר-מכן.

הסקטוריאליות המאפיינת את ההתיישבות הלא-עירונית בישראל מוצאת את ביטויה גם בצורות התיישבות שונות, הפתוחות רק בפני מי שעומד באמות-המידה של אותה מסגרת התיישבותית שאליה הוא מעוניין להצטרף. כדוגמא לכך אפשר להצביע על ההתיישבות הדתית, הקיבוצית והמושבית, כצורות התיישבות שאינן פתוחות לכול, אלא רק בפני מי שעומד בתנאים של כל אחת ואחת.

לפני כמה שנים היה ניסיון לתקוף, במסגרת של עתירה לבג"ץ, את חוקיותן של פסקאות ההגבלה שבחוזי החכירה של הקרן-הקיימת-לישראל, המונעות מסירת קרקע ללא-יהודים.2 ברם, שאלה זו לא הגיעה אז להכרעה שיפוטית, לאחר שהעותר, חבר-הכנסת (לימים, שר-החקלאות) חיים אורון, משך את העתירה.

בבג"ץ קעדאן, שנידון לאחרונה, העתירה היתה לא כנגד חוקיותן של פסקאות הגבלה בחוזים, כי אם כנגד עצם מדיניות הקצאת הקרקעות של הממשלה, אשר לטענת העותרים היא בלתי-חוקית בהיותה נגועה באפלייתם-לרעה של לא-יהודים. לטענת העותרים, נבעה אפליה זו מכך, שהם, בהיותם ערבים, מנועים מלרכוש קרקע למגורים בתחומיו של היישוב הקהילתי קציר, אשר הקרקע שעליו הוא יושב הוקצתה לו על-ידי המדינה באמצעות הסוכנות היהודית.

העובדות הצריכות לענייננו, הן - בתכלית הקיצור - כדלהלן: העותר, ערבי, תושב בקה-אל-גרבייה, ביקש לרכוש בית או מגרש למגורי משפחתו בתחומי היישוב הקהילתי קציר אשר בנחל עירון (ואדי ערה). אדמות היישוב הן אדמות מדינה אשר הוקצו לסוכנות היהודית. בשנת 1982 הקימה הסוכנות על אדמות אלו את היישוב הקהילתי קציר, באמצעות אגודה שיתופית המסונפת להתאחדות האיכרים. על-פי מטרותיה, עוסקת הסוכנות היהודית ביישוב יהודים בארץ-ישראל, וגם האגודה השיתופית קציר אינה מקבלת לשורותיה, הלכה למעשה - כך, על-פי קביעת בית-המשפט העליון (ובכך ידובר להלן) - אלא יהודים בלבד.

משנענה העותר בשלילה - לטענתו, משום ש"אדמות היישוב הקהילתי מיועדות ליהודים בלבד"3 - עתר לבג"ץ, השאלה שבה נדרשה הכרעתו של בית-המשפט העליון היתה, האם בנסיבות המקרה, החלטת המדינה להקצות קרקעות לסוכנות היא החלטה בלתי-חוקית בשל אפליה פסולה כלפי ערבי? בית-המשפט המליץ לצדדים להגיע להסדר מוסכם, ומשנכשלו הנסיונות - נתן בית-המשפט את החלטתו. בית-המשפט קיבל את העתירה, ואם כי סייג את החלטתו למקרה שלפניו בלבד ונקט לשונות שונות של זהירות,4 מכל-מקום השורה התחתונה של פסק-הדין היא, שמדיניות הקצאת הקרקעות של המדינה באמצעות הסוכנות, כמבואר לעיל, היא בלתי-חוקית. בפסק-הדין נקבע, כי המדינה (משרד-השיכון ומינהל מקרקעי ישראל) היתה פועלת שלא כדין אילו היא-עצמה היתה פועלת במישרין בכל הנוגע להקצאת האדמות ליישוב קציר, כשזכות ההתיישבות במסגרתו היא ליהודים בלבד; ואין היא חדלה מלפעול שלא כדין כשהיא פועלת באמצעות הסוכנות היהודית, המקיימת מצדה מדיניות מפלה.

בית-המשפט קבע, כי חובתה של המדינה היא לנהוג בשוויון בכל פעולותיה וכי חובה זו היא חובה חוקתית. אכן - קבע בית-המשפט - טיפול שונה על רקע של דת או לאום עשוי להיות מוצדק, כגון כשמדובר באפליה מתקנת או שהטיפול השונה הוא בהתאם לחוק. וכך נאמר בפסק-הדין:5 "טיפול שונה על בסיס דת או לאום עשוי להיות בהתאם לחוק. דבר זה יקרה, למשל, מקום בו לשונו המפורשת והברורה של דבר חקיקה קובעת תכליות מיוחדות המובילות לטיפול מפלה, ובאיזון שבינן לבין התכלית הכללית בדבר שיוויון, ידן של התכליות המיוחדות על העליונה".

בית-המשפט לא מצא בסיס חוקי למדיניות המפלה של המדינה, וגם במסגרת כללי המשפט המינהלי לא נמצא - לדעת בית-המשפט - כל יסוד להצדקת מדיניותה המפלה של המדינה ולכן החליט לקבל את העתירה בהצהירו, כי "המדינה לא היתה רשאית על-פי דין להקצות מקרקעי המדינה לסוכנות היהודית לצורך הקמת היישוב הקהילתי קציר על בסיס של אפליה בין יהודים לבין מי שאינם יהודים".6

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

בג"ץ קעדאן (לעיל, הערה 1), 265.

אמנון רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית מאת אמנון רובינשטיין וברק מדינה, שוקן,, 273;