‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי הסדרת חופש הביטוי בחברה מקוטבת?

א. מבוא: חוסר הוודאות הכרוך בהסדרת הביטוי.

 ב. חופש הביטוי בישראל: תפיסות חברתיות בראי הפסיקה ;

 1. רקע כללי ;

2. אתגרי שנות ה-80 ;

3. חופש הביטוי ו"תהליך אוסלו".

ג. חופש הביטוי בעקבות רצח ראש הממשלה : השפעת ההנחה בדבר הקשר בין הרצח לחופש הביטוי ;

 1. הערכה מחדש של מערכת המשפט - שינוי במדיניותו של היועץ המשפטי לממשלה;

 2. התגובה השיפוטית.

 ד. מבחן הוודאות הקרובה וחלופותיו ;

 1. המבנה החברתי והסדרת הביטוי: שווקים נפרדים של רעיונות ;

 2. כללים מול סטנדרטים: חסרונות ויתרונות;

 3. שיקול דעת תוכני או שיקול דעת תוצאתי;

 4. שיקול הדעת התוצאתי והאחריות בפלילים ;

 5. פיקוח שיפוטי מלא על שיקול דעתה של התביעה.

 ה. סיכום.

רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל ביום 4 בנובמבר 1995, וכן האירועים שקדמו לרצח והתגובות לו, העלו לדיון ציבורי נוקב את שאלת הגבולות הראויים לחירות הביטוי במדינת ישראל. אין מקום להניח כי דיון זה יגיע לכלל הכרעה, וניכרים בו שני מחנות עיקריים : האחד, הרואה את הרצח כתוצאה מהסלמה של מחאה פוליטית בלתי מרוסנת, והאחר, הדוחה תזה זו, ואף מצביע על התגובות הנמהרות לאחר הרצח כהוכחה לסכנה הגלומה לדמוקרטיה בניסיון להגביל את הביטוי הפוליטי 1 . מטרת החיבור היא לנתח דיון זה ולהסיק ממנו מסקנות לעניין רציות ההסדרה המשפטית של הביטוי הפוליטי והדרכים הראויות להסדרה שכזו.

הסדרת הביטוי היא למעשה שאלה של ניהול סיכונים, כאשר בנקודת המוצא קיימת מחויבות להתיר ביטוי מגוון ככל האפשר. מדובר בניתוח והערכה של כמה- משתנים בתנאים של חוסר ודאות. אי ודאות אחת קשורה ליחס שבין ביטוי לאלימות: הביטוי יכול לקרוא לאלימות, ובכך אולי לגרום לאלימות, אך הוא גם יכול לשמש כמוצא קתרזי ובלתי מזיק לאלים הפוטנציאלי. חוסר ודאות שני מתקשר לתוצאות החברתיות והפוליטיות של הסדרת הביטוי. פעמים אלימות פורצת דווקא בתגובה לניסיון של השלטון לכבוש את הביטוי. במקרים אחרים, רק תגובה נחושה של הממסד לביטוי פוגע או אלים, שפגע בקבוצה מסוימת בחברה, יכולה למנוע את התפרצות האלימות מקרב הקבוצה כלפי מעליביה2.

הקשר בין ביטוי לבין אלימות מתקיים בכמה רמות. רמה אחת היא הרמה המילולית. ההיסטוריה מספקת לנו דוגמאות רבות של מניפולציות מכוונות במלים ובדימויים, בעיקר כלפי בני מיעוטים וזרים, שהכשירו בתהליך מתמשך דעת קהל עוינת וליבו שנאה ואף דה-הומניזציה שלהם3. ברמה מיידית יותר, המסר הכלול בביטוי יכול להוביל לאלימות. קיימים ממצאים פסיכולוגיים המעידים בבירור כי קיים קשר סיבתי ישיר בין ביטוי אגרסיבי לבין פעולה אלימה: נטייתם של נבדקים לנקוט אלימות כלפי זולתם גברה לאחר שנחשפו לאמירות תוקפניות ביחס לקורבנות האלימות. ממצאים אלה מהווים משקל נגד משמעותי מול ההנחה הפרוידיאנית שביטוי אלים מהווה אפיק יעיל לשחרור יצרים אלימים4. הביטוי משפיע על המחשבה, המחשבה מיתרגמת למעשים, וכך הופך דיבורו של המסית למעשיו של המוסת5.

אולם, הממצאים בדבר קשר סיבתי בין ביטוי למעשה אינם מחייבים בהכרח את המסקנה, כי יש להגביל את הביטוי האלים או הפוגעני באותה קלות שבה יש להגביל פעילות אחרת בעלת פוטנציאל סיכון גבוה, כמו, למשל, נהיגה במכונית או הפעלת ציוד מכני כבד. הסדרת פעילות מהסוג האחרון אינה מחייבת הערכה סבוכה למדי של הסתברות הסיכון. חשוב מכך : ההערכה אינה חשופה למניפולציה מצד גורמים כיתתיים במערכת הפוליטית, ואת ממצאיה ניתן לתרגם לכללי התנהגות פשוטים וברורים. לעומת זאת, קיימים קשיים רבים בהערכת סיכוני הביטוי ובקביעת כללי התנהגות. מדובר בקשיים מעשיים, מוסדיים ונורמטיביים. מבחינה מעשית, במקרים רבים יהיה הניסיון להגביל את חופש הביטוי בלתי יעיל, במקרה הטוב, ומזיק במקרה הרע. מתברר, כי הביטוי בעל ההשפעה החזקה ביותר על פעולתם של אנשים הוא דווקא זה הנאמר בדיונים בקבוצות קטנות, בהרצאות או בדרשות בתוך קהילות, בשיחות רעים וברכילות שכונתית. מחקר סוציולוגי שנערך בשנות השמונים בישראל תומך בהשקפה זו. המחקר, שבדק את היווצרותן של סטיות נורמטיביות בקרב המתיישבים היהודיים בשטחים, קובע כי היחס כלפי הנורמה של סטייה (במקרה זה - התנגדות למדיניות הממשלה ולהוראותיה, והנכונות להפר הוראות אלה) מושפע בעיקר מהחשיפה לסביבה המיידית (האווירה בהתנחלות בה התגוררו6); גם הפסיכולוגים, שחקרו את הקשר בין דיבור למעשה, חקרו רק את הקשר בין "דיבור פרטי" לאלימות7. אולם, דווקא סוג זה של דיבור הוא כמעט בלתי ניתן להסדרה, הן מכיוון שאפילו המשטרה היעילה ביותר לא תוכל לשלוט עליו, והן בשל הרתיעה מהתערבות מסיבית בפרטיותו של האדם. לפיכך, הגבלת הביטוי תהיה מקרית ובדרך כלל לא אפקטיבית. התערבות מזדמנת זו תיצור תחושת אפליה בקרב אלה שביטויים יוגבל, מחד גיסא, ובקרב אלה שנפגעו מביטוי שלא זכה לתגובה ממסדית הולמת מאידך גיסא. נוסף על כך, הגבלת הביטוי יכולה לגרור אלימות בשל אובדן האפיק המילולי לשחרור תחושות כעס, וכן בשל העובדה שניסיון של הממסד להשתיק ביטויים הנתפסים בעיניו כאלימים או פוגעים, יכול ללבות את זעמן של קבוצות באוכלוסייה הרואות בביטויים אלה חלק חשוב של תרבותן או של דתן. במלים אחרות: עצם ההגבלה על הביטוי עלולה ליצור אלימות במקום למנוע אותה. בהינתן אי הוודאות הכפולה - בנוגע לתוחלת המעשית באפשרות הגבלת הביטוי מחד גיסא, ומאידך גיסא - הסיכון והבעייתיות שבהשתקתו, אין זה ברור כלל אם רצוי להסדיר את הביטוי בטרם ישפיע, או שמא עדיף להגיב רק בדיעבד, באותם מקרים שבהם הפוטנציאל האלים שבביטוי התממש, על-ידי מניעת המעשה האלים (בהגנת המשטרה על יעדי הביטוי האלים) או על ידי הטלת סנקציה על מבצעו, בתקווה שסנקציה מאוחרת זו תרתיע אלימים פוטנציאליים.

הממד המוסדי והממד הנורמטיבי של הנושא מוסיפים ספקות נוספים לממד המעשי. כל ביטוי הוא מעצם טיבו עמום ורב-משמעות8. הבעיה המרכזית של הסדרת חופש הביטוי היא מיקום הקו המפריד בין הביטוי הנסבל לבין הדיבור המסוכן. השאלה המוסדית היא האם ניתן לסמוך על רשויות המדינה - הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת - כי יקבעו כללים אופטימליים ויישמו אותם כראוי, וכן מי מרשויות אלה ראויה יותר לאמון. השאלה הנורמטיבית היא האם ניתן לנסח כללים "אופטימליים" להגבלת הביטוי באופן שיפחית לרמה נסבלת את הטעויות שבאכיפת החוק, וידאג לחלוקה שווה של סיכוני הטעות. ביסודן של שאלות אלה נמצאת, כמובן, הדאגה לחופש הביטוי כזכות יסוד המשרתת את החברה כולה, מבטאת את האוטונומיה של האדם ומבטיחה את חירותו. למעשה, כל הגבלה על חופש הביטוי, המבוססת על החשש שהביטוי ישפיע ויהפוך אדם לאלים, עומדת בסתירה לתפיסה הדמוקרטית בדבר האוטונומיה של הפרט, הרואה באדם יצור רציונלי ואוטונומי, האחראי למעשיו ומודע לתוצאותיהם9. כך, למשל, התייחסותו של ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון אל הציבור בישראל כ'המונים מוסתים שדוברי האופוזיציה יכולים לעוור את עיניהם' 10 יוצאת מנקודת מוצא המנוגדת לתפיסת הפרט כיצור אוטונומי ואינה מתיישבת עם עקרונות הדמוקרטיה. לכן, מעבר לספקות המעשיים שהועלו לעיל ביחס לאפשרות ההקטנה של פוטנציאל האלימות על-ידי הגבלת הביטוי, השיקולים הנורמטיביים והחששות המוסדיים מדגישים את הקשיים העצומים העומדים בפני הניסיון להגביל את הביטוי, ומצביעים על כך שכל ניסיון כזה צריך לעלות בקנה אחד עם החובה לכבד ולקדם את האוטונומיה של הפרט, להבטיח שוק פתוח של דעות, ולהציע דרך נאותה להתמודד ביעילות עם הבעיות המוסדיות.

השיקולים המעשיים, המוסדיים והנורמטיביים שהובאו לעיל בעייתיים במיוחד בהקשר של ביטוי אלים או פוגעני, המכוון כנגד רשויות השלטון ואנשי ציבור. שיקולים שונים מצביעים על כך, שההצדקה להסדרת הביטוי בשל קיומה של זיקה אפשרית בין ביטוי לבין מעשה אלים היא רופפת במיוחד בהקשר הפוליטי. ראשית, קשה להוכיח בפועל את קיומו של קשר ביחס לביטוי ספציפי: ביטוי זה יכול להיות חלק מפעילות פוליטית לגיטימית, ואף להיות מכוון - או להיות מובן כמכוון - לעודד תגובה פוליטית בלתי אלימה. שנית, גם אם מדובר בביטוי בעל פוטנציאל אלימות גבוה, פעמים רבות ניתן, להקטין פוטנציאל זה באמצעות ביטוי נגדי. לדוברי השלטון ולאנשי הציבור יש נגישות טובה לאמצעי התקשורת וכן יכולת להגיב בצורה אפקטיבית, שתקטין את החשש לאלימות11. שלישית, קשה להציב גבולות עקרוניים מוגדרים בין ביטוי אסור לבין ביקורת לגיטימית. רביעית, כבד במיוחד הוא החשש המוסדי מניסיון של השלטון להגביל את האופוזיציה ומיכולתן של הרשויות השונות ליישם את הכלל המשפטי באופן חסר פניות כלפי כל קבוצות האוכלוסייה. חמישית ואחרונה - אין לזלזל בתועלת חינוכית מסוימת שניתן להפיק מביטוי פוליטי חריג המרגיז את רוב הציבור, ומעלה לדיון ציבורי את חשיבותם של הסובלנות והפלורליזם.

המורכבות של הסדרת הביטוי הפוליטי בולטת במיוחד על רקע ההשוואה בין ביטוי זה לבין הביטוי הגזעני. ראשית, בבחינת הקשר בין הדיבור הגזעני לתוצאותיו לא מעורבת בהכרח הערכה הסתברותית. הנזק ליחיד החבר בקבוצה שנגדה כוון הביטוי הגזעני - בדרך כלל קבוצת מיעוט במדינה - נעשה בעצם האמירה, בלי קשר לתוצאותיה. באמירה יש משום פגיעה מיידית בכבודו ובמעמדו החברתי של מי שהדיבור הגזעני מכוון נגדו, ובמעמד הקהילה אליה הוא משתייך (מובן שמתלווה לכך גם חשש לאלימות, שהרי ההסתברות לפעולה אלימה עולה משמעותית בעקבות ביטוי גזעני המבוסס על עיוות דמותו של האחר, הפיכתו לתת-אנושי, והענקת לגיטימציה לפגיעה בו). שנית, קשה למצוא הצדקה לביטוי גזעני ולא נראה שהוא משרת מטרה חברתית או פוליטית חיובית כלשהי, מבחינת תרומתו לוויכוח הציבורי, מלבד ההזדמנות להוקעתו12. נוסף על כך, אין חשש כי הממסד הפוליטי-משפטי, המצוי בידי הרוב, יחמיר יתר על המידה בשימוש באיסורים כדי להגביל את חופש הביטוי. למעשה, ההפך הוא הנכון : יש נטייה לריסון-יתר בשימוש באיסורים על הביטוי הגזעני, בעיקר משום שהממסד הפוליטי-משפטי אינו רגיש מספיק (במקרה הטוב) או אדיש (במקרה השכיח) לפגיעה הטמונה בביטוי הגזעני כלפי החברים בקבוצת המיעוט13. שלישית ואחרונה, הדובר נענש בגין המעשה שהוא עצמו ביצע, ולא בגין מעשה שאחר גרם בהשפעתו, ולכן עונש זה מתיישב יותר עם תפיסת הפרט כאוטונומי. בגלל סיבות אלה בחרו חברות רבות, ביניהן ישראל, לאכוף בצורה קפדנית איסורים על ביטוי גזעני 14 .

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 New Blasphemy Levy .L.

Televised" .Jr Powe .L.A & Krattenmaker .T.G

.Va.L.Rev 64 "Theory Science Social and Principles Amendment First :violence

University Violence Settler Jewish Weisburd .D