‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באים לידי ביטוי בית שמאי ובית הלל?

תוכן עניינים

מבוא

המחלוקת ההיסטורית בין בית הלל ובית שמאי

הלל הזקן

מגמות בספרות המחקר

מסורתנות ואנטי-מסורתנות

דרכי הטיעון

טיעונים ממעשה או משמועה

טיעונים ערכיים

השתקפותה של מחלוקת הבתים במקורות תלמודיים

מחלוקת הבתים כפרדיגמה לתופעת המחלוקת

איפיונם של הבתים

סיכום

ביבליוגרפיה

נספח: רשימת הפולמוסים ומקורותיהם

עבודה זו תעסוק בבית שמאי בית הלל: מחלוקת הילל ושמאי, החמרה, הקלה.

מחלוקת הבתים משתקפת בקובץ הפולמוסים ביניהם כמחלוקת מטא-הלכתית נוקבת בין עמדות המכונות בפינו מסורתנית ואנטי-מסורתנית. ביססנו טענה זו באמצעות ניתוח שני היבטים מרכזיים של "תרבות הפולמוס" המיוחסת לבתים בטקסטים אלה: (א) תגובתם השונה לטיעוני-נגד שאין בכוחם לסתור; (ב) סוגי טיעוני-הנגד השונים שהם מטיחים ביריביהם. באמצעות ניתוח מקדים של ההתנהגות הצפויה של מסורתנים ואנטי-מסורתנים בסיטואציות כאלה, הראינו כי בשני ההיבטים הללו בית שמאי ובית הלל משתקפים כנציגים מובהקים של אסכולה מסורתנית ואנטי-מסורתנית, בהתאמה. הראינו כי בית הלל נכונים לחזור בהם מול טיעונים משכנעים, מה שאין כן בית שמאי, תכונה המאפיינת, לפי ניתוחנו, את השיטה הרציונליסטית האנטי-מסורתנית. כמו-כן הראינו שקריאה של פולמוסי הבתים כדו-שיח סוקרטי, בו כל צד טוען לשיטת יריבו, מציגה את בית שמאי כקשובים לטיעונים בעלי אופי תקדימי, ואילו בית הלל מוצגים כקשובים לטיעונים בעלי אופי ענייני וערכי. [1]

נוסף על כך עמדנו על האופן בו מחלוקת הבתים משתקפת בטקסטים תלמודיים מאוחרים יותר. הראינו כי מחלוקת הבתים מוצגת כמחלוקת פרדיגמטית, באמצעותה משתקפות הגישות השונות ביחס לעצם תופעת המחלוקת. ראינו שטקסטים המבטאים השקפה מסורתנית תיארו את תופעת המחלוקת כתוצאה של תקלה במסירת המסורת, הבאה לידי ביטוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל. מחלוקת הבתים תוארה בהקשר זה כמחלוקת בין שתי עמדות מסורתניות הלכודות במשבר המסירה. לעומת זאת, טקסטים המבטאים השקפה אנטי-מסורתנית התייחסו למחלוקת כאל יסוד טבעי וחיובי בעיצובה של ההלכה, ששורשיו טמונים בלשון התורה ובכוונת נותנה. בטקסטים אלה תוארה מחלוקת הבתים כמחלוקת עקרונית בין מסורתנים לאנטי-מסורתנים, וההכרעה כבית הלל התפרשה בהם כהכרעה בשיטתם המטא-הלכתית. קורפוס פולמוסי הבתים מבסס, לפי ניתוחנו, את הגישה השנייה. [2]

ניתן להבחין בספרות התלמודית בשתי תפיסות-יסוד ביחס להלכה ולהתפתחותה. האחת היא תפיסה מסורתנית, המבססת את תקפותה של ההלכה על המסורת כמקור בלעדי. האחרת היא תפיסה אנטי-מסורתנית ורציונליסטית, הרואה את יסוד ההלכה בטעמה, ולאו דווקא במסורת, ונכונה לסטות מהלכה מסורה מכוחו של הרעיון או הטעם שביסוד ההלכה1. המחלוקת בין שתי הגישות הינה מקיפה וכוללת, וניתן לראותה כמחלוקת מטא-הלכתית. ראשית, זו מחלוקת בשאלת היקפם של מקורות המשפט המחייבים. לפי הגישה המסורתנית, רק הלכות מסורות המוחזקות בידי הדיין או החכם הן מקור משפטי לגיטימי, בעוד שלפי הגישה הרציונליסטית האנטי-מסורתנית, יש לראות מקורות משפטיים לגיטימיים גם בסברה ובמדרש היוצר2. אולם מעבר לכך, בכל אחת מהגישות מגולם מודל שלם של תפיסת ההלכה, המתייחס באופן שונה לשאלות כגון: מקור הסמכות או התוקף של ההלכה, תפיסת הפרשנות, הבנתה של תופעת המחלוקת, היקפו של שיקול-הדעת השיפוטי וטיבו של הדיון ההלכתי. מבחינה זאת אפשר לראות בשתי התפיסות הללו שתי תיאוריות חלופיות של ההלכה, שתי תפיסות יוריספרודנטליות שונות3.

מטרת החיבור היא לטעון כי ניתן למצוא את יסודן של שתי הגישות הללו במחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי נוקטים בגישה מסורתנית, ואילו בית הלל מחזיקים בעמדה רציונליסטית ואנטי-מסורתנית. נקודת-מוצא לטיעוננו נעוצה בזהותם של החכמים הנוקטים בעמדות מסורתניות מזה ורציונליסטיות מזה, ובזיקתם לבית שמאי ולבית הלל, בהתאמה4. אולם עיקר טיעוננו בחיבור זה יתבסס על ניתוח של פולמוסי הבתים - חטיבת טקסטים המתעדים דו-שיחים, או פולמוסים, שהתקיימו בין הבתים בשאלות השנויות במחלוקת ביניהם. ניתוח זה מראה בעליל כי המחלוקת בין הבתים המשתקפת בקורפוס זה הינה לא רק מחלוקת בגופי הלכה ואף אינה מסתכמת במחלוקת בין מחמירים ומקילים, אלא היא מחלוקת מטא-הלכתית, כאמור. נעמוד גם על השתקפותה של מחלוקת הבתים בטקסטים תלמודיים מאוחרים יותר, ונראה שהיא נתפסה כמחלוקת פרדיגמטית על-ידי מסורתנים ואנטי-מסורתנים כאחד, והתפרשה על-ידי כל גישה לשיטתה.

מבנה החיבור: לאחר שנקדים דברים הנוגעים ברקע ההיסטורי והספרותי של הדיון וכן סקירה תמציתית של ספרות המחקר הנוגעת בעניין, נציג את שתי הגישות, המסורתנית והאנטי-מסורתנית, ונבליט את ההבדלים הצפויים בין מתדיינים משני הסוגים בעת דיון הלכתי. לאחר-מכן נעבור לניתוח של פולמוסי הבתים, ונסכם בהצגת המחלוקת כפי שהתפרשה בספרות התלמודית.

המחלוקת ההיסטורית בין בית הלל ובית שמאי התקיימה בשלהי ימי הבית השני, בסוף המאה הראשונה לפני הספירה ובמאה הראשונה אחריה5. המחלוקת, כפי שהיא מתועדת במקורות התלמודיים, הינה רחבה - במקורות מנויים כשלוש מאות עניינים השנויים במחלוקת בין הבתים 6 - משתרעת על פני כל תחומי ההלכה ונוגעת אף בענייני אגדה. למחלוקת בין הבתים יש ככל הנראה גם הקשר פוליטי: בית שמאי היו מקורבים לחוגי הקנאים, ואילו בית הלל היו מקורבים לחוגים המתונים7. היו חוקרים שביקשו למקם את המחלוקת גם בהקשר חברתי-מעמדי, אך תפיסה זו אינה מקובלת על ההיסטוריונים כיום.8

מחלוקות הבתים מוצגות במקורות שלפנינו בשתי צורות עיקריות. השכיחה ביותר היא הצורה הסכמטית - הצגה קצרה של עמדות הבתים בנידון מבלי לנמק את טעמן, לדוגמה: "בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום" (משנה, ברכות, ח, א); "בית שמאי אומרים הבקר (קרי: הפקר) לעניים הבקר, ובית הלל אומרים אינו הבקר עד שיובקר אף לעשירים, בשמיטה" (משנה, פאה, ו, א; עדויות, ד, ג); "בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים" (משנה, יבמות, א, ד). הצורה האחרת, השכיחה פחות, היא צורת הפולמוס: דו-שיח מנומק בין הבתים, שהצדדים מתפלמסים בו זה עם זה, אלה מקשים ואלה משיבים. גם לפולמוסי הבתים מבנה וסגנון אחידים: לאחר הבאת העמדות של הבתים, כמו בצורה הסכמטית, מובא דיון בסגנון של "אמרו בית שמאי לבית הלל וכו'" או "אמרו בית הלל לבית שמאי וכו'". ישנם פולמוסים ארוכים, בני שישה ושבעה שלבים, וישנם פולמוסים קצרים, בני שני שלבים ואף בני שלב אחד9. ככלל, אופיים של הטיעונים המועלים בדו-שיח הינו התקפי וביקורתי. הצד הפותח תוקף את עמדת זולתו ומבקש להכריע את המחלוקת באמצעות הפרכתה, והמשיב עונה בהתקפה נגדית.

המחלוקת הסכמטית אינה מאפשרת חדירה של ממש לטעמם ולמניעיהם של הבתים בנוקטם עמדה כזו או אחרת, ומותירה את הדיון בשאלות אלה בגדרה של השערה. על אחת כמה וכמה במה שנוגע בעמדותיהם בשאלות מטא-הלכתיות. הפולמוס, לעומת זאת, מאפשר הצצה לא רק לטעמה של ההלכה המסוימת, אלא גם לדרכם ולשיטתם של הבתים בהלכה. מכלול הדיונים והטיעונים הכלולים בקורפוס של פולמוסי הבתים מזמין התבוננות מעמיקה באחת משכבותיו הקדומות של השיח ההלכתי.

הקורפוס של פולמוסי הבתים מונה, לפי רשימתנו, שלושים וארבעה פולמוסים שונים10. איננו יודעים אם הקורפוס נמסר על-ידי שונה אחד או על-ידי שונים אחדים, ואם נשנה כחטיבה אחת או הלכות הלכות11. מכל מקום, בשל המאפיינים האחידים של הפולמוסים יש הצדקה לדון בקורפוס כבחטיבה אחת, המאפשרת להעלות מתוכה קווים לשיטותיהם של הבתים ולדרכם בהלכה.

הפולמוסים שבחרנו הם פולמוסים שנשמרו במסורות תנאים בלבד. לא כללנו פולמוסים הנמסרים על-ידי אמוראים ומוצגים במפורש כשחזור מאוחר12. עם זאת אין בכך כדי לקבוע בוודאות שהפולמוסים המיוחסים לבתים הם אכן תיעוד אותנטי של דיונים שהתרחשו באופן היסטורי וריאלי בין הבתים13. מבחינה מתודולוגית יהיה זה נכון איפוא לומר שחיבור זה דן בפולמוסים שבין בית הלל ובית שמאי כפי שהם משתקפים במסורות התנאיות.

למן אברהם גייגר רווחת בספרות המחקר התפיסה שיש לראות בהלכה המחמירה המשתקפת במסורת בית שמאי את ביטויה של ההלכה הקדומה, ואילו במסורת ההלכה המקילה של בית הלל את ביטויה של התפתחות מאוחרת יותר14. אופיה של ההלכה הקדומה ושל ההלכה הכיתתית כהלכה מחמירה עולה גם מהידע ההולך ומצטבר על ההלכה של הכיתות בימי הבית השני, ובמיוחד על זו של כת מדבר יהודה15. טיבו של הקשר בין קדמות ההלכה לבין מגמת ההחמרה נעוץ בכך שההלכה הקדומה קבעה עמדה גורפת בשאלות הלכתיות ומשפטיות, ונמנעה מהתחשבות בנסיבות הנובעות מתנאי הזמן והמקום16. בהלכה המאוחרת התפתחו הבחנות והגדרות שונות שאיפשרו תמרון הלכתי והתייחסות לבעיות חדשות המתחשבת בנסיבות ובתנאים. במסגרת זו אפשר לציין את ההבחנה בין רמות חקיקה שונות (דאורייתא ודרבנן), הגדרת חיוביהם וכשרותם של אישים (גדולים וקטנים, גברים ונשים), הבחנה בין תנאי זמן שונים (הזמן הזה, שעת הסכנה) ועוד17. זיקתה של שיטת בית שמאי להלכה הקדומה התקבלה על-ידי רוב החוקרים וברוח זו תוארה על-ידי י' ד' גילת משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, ממשיך דרכם של בית שמאי18. אם מאמצים את התמונה המקובלת במחקר, שיטתם של בית שמאי מצטיירת כבעלת מגמה שמרנית, ואילו שיטתם של בית הלל מצטיירת כשיטה המגלה נכונות רבה יותר לשינויים. אולם מעבר לאיפיון כללי של מגמותיהם השונות של הבתים, קשה למצוא בספרות המחקר הגדרה ממצה של עמדתם המטא-הלכתית והיוריספרודנטלית.

בספרות המחקר הועלו גם הסברים בכיוונים אחרים למחלוקת בין הבתים. נעשו נסיונות אחדים לתאר את המחלוקת בתחום הפרשנות ולהצביע על הבדלים בשיטות הפרשניות שהבתים נוקטים בהן19. נסיונות אחרים נעשו לתאר את המחלוקת בין הבתים בתחום תורת הפעולה. בעניין זה ביקשו להראות כי שני הבתים מעריכים באופן שונה את היסוד הפיסי (המעשה) לעומת היסוד הנפשי (המחשבה, הכוונה)20. אחדים מנסיונות אלה משכנעים, אולם הם מתרכזים בהיבטים מסוימים של המחלוקת, ואין הם מתיימרים להצביע על מחלוקת מטא-הלכתית כוללת.

בחיבור שפורסם לאחרונה מעזבונו של פרופסור אליעזר שמעון רוזנטל, המחבר יוצא נגד המגמה הרווחת בספרות המחקר, ומסתייג מזיהוים של בית שמאי עם המחזיקים בשיטה שמרנית ומתנגדים ל"פרשנות דעתנית ומחדשת"21. בשל חשיבותו של החיבור, הנוגע ישירות בענייננו, אנו מוצאים לנכון להקדיש שורות אחדות לסקירת הטיעון העיקרי שלו.

הלל הזקן, המכונה גם ״הלל הבבלי״ בגלל מוצאו, חי כנראה מעט לפני חורבן בית המקדש השני, בתקופת הורדוס, סביבות שנת אפס לספירה. הוא ושמאי הרכיבו יחד את ה״זוג״ האחרון של תקופת הזוגות, כאשר שמאי היה אב בית הדין והלל, בר הפלוגתא שלו, היה נשיא הסנהדרין. כבר מתחילת תקופת הזוגות היתה תופעה קשה של כיתתיות בעם ישראל, והמחלוקות בין הצדוקים לפרושים היוו מוקד פוליטי ודתי משמעותי. נקודה מרכזית במחלוקת זו היתה ביחס לתורה שבעל פה, שהצדוקים הסתייגו ממנה, ושאפו לחיי תורה הדומים יותר לעת הקדומה, לפני השינויים שהובילו עזרא ואנשי הכנסת הגדולה. המאבק בין שתי הכתות התבטא גם בתחום המנהיגות, ובעיקר במנהיגות הדתית, כאשר חלק מהכוהנים הגדולים היו מהכת הצדוקית, ונוצר מצב בו הקשר ים בין ההנהגה הפוליטית להנהגת המקדש היו חזקים. שני נושאים אלו - הכהונה הגדולה ומעמד התורה שבעל פה - יעלו בהמשך כשנעיין בסיפורים שונים על הלל.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

שגיא א', שוורץ ד'. התמימות השנייה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן,(2018)

רוזנברג, מיכל, ‫ מפגשים בין חכמי בית המדרש לבין חכמי הלב בספרות חז"ל. מכון מופ"ת, (2017)