‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי יֵהָרֵג וְבל יַעֲבור בפסיקת הרמבם?

תוכן עניינים

א.      מבוא: היקף הפטור מאחריות פלילית למי שנאנס לעבור עבירה

ב.      הפסיקות של הרמב"ם והסתירה שביניהן

ג.        שני הסברים ליישוב הסתירה בדברי הרמב"ם

ד.      הסבר שלישי ליישוב הסתירה בדברי הרמב"ם

ה.      אונס ומצוות קידוש-השם

ו.       סיכום

אין אדם נושא באחריות פלילית על עבירה שהוא נאנס לעשותה. זה הכלל המקובל בכל השיטות המשפטיות המודרניות. הסיבות לכך ברורות. המשפט משקף ומבטא את התפיסה המוסרית המקובלת בחברה, לפיה אדם נושא באחריות רק על מעשים שעשה מרצונו. מעשים שנכפו עליו, והוא לא עשה אותם מרצון, אינם ראויים לשמש יסוד להענשתו, מפני שאין להעניש אדם על מעשה שלא היתה לו אפשרות סבירה לא לעשותו. וכן, רק מעשה שאדם עושה מרצונו משקף את אישיותו ואופיו האמיתיים. עבירה שאדם נכפה לעשותה אינה מעידה עליו כי אישיותו פגומה וכי הוא אינו מכבד את הערך שהוא פגע בו וכי הוא מסכן את הציבור. כלל זה נוהג גם במשפט העברי. "אונס, רחמנא פטריה": אונס, התורה פוטרת [מאחריות ומעונש].1 עד כאן העיקרון. הדעות חלוקות בנוגע לפרטים.

סוגי האנוסים הינם מגוונים, ואין הסכמה מלאה לגבי פרטיהם. סוג אחד של אנוס הוא אדם שנאנס באופן פיסי עד שלא שלט בתנועות גופו ולא היה יכול לעשות אחרת משעשה. אכן, גופו שימש לביצוע העבירה, אך כוח אחר, חזק משלו, שלל ממנו את השליטה בתנועותיו. הדוגמות רבות. ראובן הפיל את שמעון על לוי ופגע בלוי באמצעותו. יהודה החזיק סכין בידו, יששכר דחף את זרועו, והוא דקר את זבולון. גד, הסובל ממחלת נפילה, פגע בחברו בשעת התקף. בשלושת המקרים לא שלט האדם בתנועותיו ולא עשה מעשה וולונטרי. בשתי הדוגמות הראשונות, כוחו של חברו גבר עליו ושלט בו. אותו חבר עשה שימוש בגופו ללא הסכמתו וללא יכולת להתנגד לו. על-כן נאמר כי האדם נאנס לעשות את המעשה הפוגע ועשה אותו שלא מרצונו. ניתן אף לומר שהוא לא עשה מעשה כלל. חברו עשה את המעשה כולו, באמצעות גופו, ששימש כלי בידי אותו אחר. בדוגמה השלישית אין אדם אחר שעשה שימוש בגוף הנאנס. מקור הכוח האונס הוא בנאנס עצמו, במחלתו. אין זה משנה. גם במקרה זה האדם שנאנס לא יישא באחריות לעבירה. הצד השווה בכל הדוגמות הוא שבכולן, לא יכל העושה לנהוג אחרת משנהג, כי הוא לא שלט בתנועות גופו. בכולם, כוח הכפייה הוא פיסי. על-כן, כולם פטורים מאחריות.

בישראל של היום תושג תוצאה כזאת מכוח הגנת היעדר שליטה, על-פי סעיף 34ז של חוק העונשין, תשל"ז - 1977.2 כמו-כן, כאמור, זה הדין גם במשפט העברי: "אונס, רחמנא פטריה".

יש גם אנוס מסוג אחר. הוא שולט אמנם בתנועות גופו, אך הוא עשה את מעשה העבירה כדי למנוע נזק חמור מעצמו או מאדם אחר הקרוב לו. הסכנה של נזק חמור – מוות, למשל3 – איימה עליו, והוא הציל את עצמו על-ידי עשיית העבירה. סכנת הנזק לחצה עליו עד כדי כך שרוב בני-האדם היו מתקשים לעמוד בפניה, והוא עשה את העבירה כדי להציל את עצמו מנזק חמור זה. גם במקרה זה אין בעשיית העבירה ביטוי של אישיותו הרגילה והיום‑יומית. המעשה הוא פרי הנסיבות המיוחדות שלחצו עליו, ואינו משקף את אופיו הרגיל. המעשה אינו ביטוי לרצונו, בוודאי לא לרצונו החופשי. אמנם, הוא שלט בגופו והיה יכול לנהוג אחרת מן הבחינה הפיסית; אף ניתן לומר עליו שהוא בחר לעשות את העבירה כדי להציל את חייו;4 אך הוא לא פעל מתוך בחירה חופשית רגילה. ואף כי כוח הבחירה שלו לא נשלל ממנו לחלוטין, הוא נפגע ונפגם באופן מהותי. ניתן לומר על אדם זה כי לא עבר את העבירה מרצונו החופשי המלא, אף אם נותרה לו יכולת בחירה מינימלית. הוא נכפה מוסרית, אם לא פיסית. גם אדם זה נחשב בדרך-כלל כמי שנאנס לעבור את העבירה, והוא ישוחרר מאחריות פלילית. אדם זה הוא שיעמוד במרכז דיוננו בחיבור זה.5

כורח איומים וכורח נסיבות – אנוסים אלה, שכוח הבחירה שלהם נפגע פגיעה מהותית, אך לא מוחלטת, עקב לחץ חיצוני של סכנה שאיימה על חייהם, נחלקים לשתי קבוצות:

הקבוצה האחת מכילה אותם מקרים בהם מקור הכוח הלוחץ והמאיים נמצא ברצונו השטני של אדם שלישי. עבריין-רשע מצווה על האנוס לעבור עבירה, שאם לא כן יהרגנו. האיום להורגו, יחד עם היכולת המעשית של האנס-המאיים לממש אותו והיעדר הצלה נראית לעין ממקום אחר, לוחצים על האנוס וכופים אותו למלא אחר רצונו של האנס ולעשות את העבירה כמצווה. במשפט הנוהג בישראל היום, מקרה זה נידון על-פי הגנת כורח.6

בקבוצה האחרת נמצאים מקרים בהם מצב דברים נתון – ולא איומי אדם אנס – יוצר את הסכנה הלוחצת על העושה: אדם החולה במחלה המסכנת את חייו ורפואתו בעבירה; או אדם השרוי בסכנה אחרת לחייו, לאו דווקא בקשר למחלה כלשהי, והצלתו כרוכה בעבירה. דוגמות למקרים אלה: חולה הזקוק לתרופה להצלת חייו והיא נעולה בארון. הוא פורץ את המנעול ולוקח את התרופה ללא רשות. לחילופין, החולה זקוק להשתלת איבר כדי להציל את חייו, והורג את חברו כדי ליטול ממנו את האיבר הדרוש. שני אנשים טובעים בים, האחד מחזיק בקרש הצלה והאחר חוטף אותו ממנו כדי להציל את עצמו, וגורם בכך לטביעת הראשון. מקרים אלה נידונים כיום בישראל במסגרת הגנת צורך.7

שני סוגי אונס אלה, שהכוח האונס שבהם הוא מוסרי, ולא פיסי, מכונים כיום בישראל "כורח" ו"צורך".8 שמות דומים ניתנו להם בפקודת החוק הפלילי, בהתאם למסורת המשפטית האנגלית.9 בשלב-ביניים של תהליך הגיבוש של החלק הכללי החדש של חוק העונשין, שהתקבל על-ידי הכנסת בתשנ"ד, הוצע לקרוא להם "כורח כפייה" ו"כורח נסיבות", כנראה כדי להבליט את הדמיון ואת השוני שביניהם.10 באנגליה של היום הם נקראים "duress by threats" ו-"duress of circumstances";11 טיב הלחץ דומה בשניהם, אך מקור הלחץ שונה. בשניהם עשה אדם את מעשה העבירה תחת לחץ כופה של סכנה לחייו, שהכריחה אותו לעשות את שעשה. אך ב"כורח איומים" מקור הלחץ נמצא באיום של אדם אנס, בעוד שבמקרה של "כורח נסיבות" מקור הלחץ והסכנה הוא בנסיבות, במצב דברים נתון.

בחיבור זה נשתמש לרוב במונחים "כורח איומים" ו"כורח נסיבות", שהם תרגום של המונחים שהתקבלו באנגליה של היום. נראה לנו ששמות אלה ברורים ביותר ומבהירים לקורא את ההבדל העובדתי העיקרי בין שני סוגי המקרים. לפעמים נשתמש גם בכינויים דומים מן המשפט העברי: "אונסא דאחריני" ו"אונסא דנפשיה",12 כלומר, כפייה על-ידי אחר וכפייה עצמית.

מהי עמדת המשפט העברי כלפי מקרים אלה? האם המשפט העברי מכיר במצבים אלה של כורח איומים וכורח נסיבות כהגנות הפוטרות את הנאשם מאחריות משפטית בגין העבירה שעבר? באיזו מידה הוא מכיר בהגנות אלה? האם הוא מבחין ביניהן? הדיונים בשאלות אלה במקורות של המשפט העברי סבים סביב שתי פסיקות של הרמב"ם בספרו היד החזקה. פסיקה אחת דנה בכורח איומים; האחרת בכורח נסיבות. מהות הפסיקות של הרמב"ם שונה זו מזו, ועל פני הדברים יש מקום למחשבה שמא דבריו סותרים אלה את אלה. מטרת הספרות הרבנית הדנה בנושא היא ליישב בין שתי הפסיקות ולהסביר את הסיבות להבדלים שביניהן. כרגיל במקרים אלה, אין עמדה אחת ויחידה במקורות ההלכתיים להסברת דברי הרמב"ם; אדרבה, הספרות מעלה הצעות שונות בענייננו. באלה נדון כאן.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

מיכה גודמן, סודותיו של מורה הנבוכים, הוצאת דביר 

משה הלברטל, הרמב"ם, מרכז זלמן שזר