‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי מעצר וכבוד האדם?

א. דיני המעצרים לפני קבלת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: 1. כללי; 2. מעצר לפני הגשת כתב-אישום; 3. מעצר לאחר הגשת כתב-אישום. ב. דיני המעצרים לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: 1. כללי; 2. ראיות-לכאורה; 3. עילות המעצר. ג. סיכום.

הענקת מעמד חוקתי לזכויות האדם משפיעה גם על המשפט הפלילי המהותי, כגון בתחומי עקרון החוקיות, דרכי הענישה והרשלנות הפלילית. אך עיקר השפעתה הוא על זכויות חשודים ונאשמים בהליך הפלילי. מתוכן אתמקד בזכות לחירות ובביטויה בדיני המעצרים.

המשפט הפלילי המנדטורי, שנקלט במשפטנו מכוח סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, הוריש לנו את עקרון-היסוד שעל-פיו אין להרשיע ולהעניש אלא את מי שאשמתו הוכחה מעל כל ספק סביר. עיקרון זה משתקף באימרה הידועה, כי מוטב שעשרה אשמים יזוכו מאשר חף מפשע אחד יורשע. מעיקרון זה נגזרת חזקת החפות, ובעקבותיה הגבלת המעצר למקרים שבהם הוא נדרש לקיום המשפט. מעיקרון זה נובעות גם הזכויות הדיוניות של הנאשם, המבטיחות לו משפט הוגן, וביניהן זכות השתיקה, החיסיון מפני הפללה עצמית, ופסילת הודאה שלא ניתנה מרצון חופשי.

הגם שבמדינת ישראל לא כוננה חוקה, חלה במשפטנו המינהלי מהפכה לעומת המשפט

המנדטורי. בית-המשפט העליון בפסיקתו הנחיל לנו את זכויות האדם. נקבעה נוסחת איזון, שעל-פיה אין לפגוע בזכות-יסוד אלא אם מימושה יגרור פגיעה של ממש באינטרסים חשובים, והסתברות הפגיעה היא בדרגה של ודאות קרובה, או למצער אפשרות סבירה.

שיקול הדעת של הרשויות המינהליות הוגבל גם כאשר החוקים המסמיכים לא כללו כל הגבלה ואף דיברו בלשון "שיקול-דעת מוחלט". נפסק כי נוסף על חובת הרשות לפעול בגדר סמכויותיה ולשקול שיקולים רלוונטיים, ושיקולים אלו בלבד, עליה להפעיל את שיקול-דעתה בשוויוניות ובסבירות.

גישת הפסיקה במשפט הפלילי היתה שונה. בתחום זה, באיזון בין זכויות האדם לבין האינטרס הציבורי, ניתנה בפסיקתם של רוב שופטי בית-המשפט העליון עדיפות בולטת לאחרון. חירותו של הנאשם האינדיווידואלי הוכפפה לעניין הציבורי להילחם בעבריינות.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

אבי פורג וגלאון קפלנסקי, "הליכי מעצר לפני הגשת כתב אישום בבית-משפט השלום - מחקר שדה", פלילים ג עמ' 297.

דברי השופט קדמי בבש"פ 5248/95 סוסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ;

דברי השופט חשין בבש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה, פ"ד מט (2) 227.