‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי הבטחה שלטונית?

בפרשת הבנקאים1 נקבע כי זכות היסוד להליך ראוי מהווה חלק מן הזכות לכבוד, המוגנת בחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו. בפרשה זו הונח יסוד לפיתוח הגנה חוקתית רחבה בתחום ההליך הפלילי. יסוד כזה מצוי, באופן מובהק, בפסק הדין של כבוד השופט מצא, המציב את מבחן ההתאמה להליך הפלילי. השופט מצא קובע כי עניינו של ההליך הפלילי הוא "בהתנהגות המוגדרת כעבריינית" ו"בפעילות המזוהה כאנטי חברתית". הוא מסביר כי "התופעה של התנהגות עבריינית, הנתפסת לאורך זמן, על ידי רשויות המדינה ועל ידי כלל הציבור, כפעילות חברתית לגיטימית, חורגת מן המוסכמות שעל יסודן מושתת הדין הפלילי"2. ואולם משמעותה המלאה של זכות יסוד זו טרם הובהרה3. זכויות היסוד, ובהן הזכות להליך ראוי, הן תבניות מחשבה מופשטות. ניתן לדמות מונחים אלה לשטרות. יש בהם חלק מודפס וחלק כתוב. החלק המודפס כולל מילים מופשטות כמו כבוד, חירות, צדק ודמוקרטיה. אלה הן קטגוריות בסיסיות. אבל השטר הוא חסר כיסוי כל עוד איננו ממלאים את החלק הכתוב שבו וקובעים כמה חירות אנו מקצים, למי ועד לאיזה סכום4. האפשרות לעכב את ההליך הפלילי נגד נאשם או לזכותו, אף אם התקיימו יסודות העבירה, בשל החריגה מהמוסכמות "על יסודן מושתת הדין הפלילי" מהווה הדגמה למחיר אותו השיטה המשפטית מוכנה "לשלם" על מנת להגן על עקרונות יסוד הקיימים בשיטה. שאלת המחיר נדונה עתה, פעם נוספת,

וזאת בגדרו של בג"צ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי5. פרשה זו סבה על סוגיית יכולתו של השלטון להתנער מהסכם המקנה לעבריין חסינות מפני העמדה לדין. סוגיה זו נוגעת לכוחות ההעמדה לדין של הרשויות. עם זאת, היא יכולה להקרין גם על שאלה אחרת והיא היקף ההגנה העומדת לנאשמים, גם אם בוטל ההסכם. חשיבות פסק הדין היא בהבחנה העולה ממנו, בין השיקולים הנוגעים להגשת כתב האישום לבין ההגנות אשר יכולות לעמוד לנאשמים בהליך הפלילי עצמו. על מנת לעמוד על הבחנה זו, מן הראוי להידרש לפרשת כלא 6 בפירוט.

וזה היה סיפור המעשה : במתקן כליאה צבאי אירעה התמרדות של חלק מן הכלואים. הכלואים תפסו כמה מאנשי הסגל והחזיקו בהם. בעקבות ההשתלטות נוהל משא ומתן בין הכלואים לבין שלטונות הצבא. המשא ומתן הוביל לחתימת הסכם לפיו כאשר ההתמרדות תסתיים, לא יועמדו המורדים לדין על העבירות לכאורה שהיו כרוכות בהתמרדות. חרף הסכם זה נעצרו הכלואים המורדים סמוך לאחר סיום ההתמרדות. הוגשו נגדם כתבי אישום, המייחסים להם אחריות לביצוע עבירות שונות במהלך ההתמרדות. בבית המשפט העליון עלתה השאלה האם ניתן להגיש כתבי אישום חרף ההסכם שבין השלטון לבין הכלואים ?

לכאורה חייבה השאלה דיון במעמדו של הסכם אשר נשתכלל בנסיבות של אילוץ. ואולם כבוד השופט אור העדיף לא לדון במישרין בשאלת ביטול הסכם שלטוני בשל כפייה6. הוא קבע כי המדינה רשאית להשתחרר מן ההסכם. אמנם הסכם שלטוני הוא הסכם מחייב, אך מדובר בהסכם רופף. כוח החיוב של השלטון מצומצם. ההבטחה המקופלת בהסכם ניתנת לביטול אם תובעים זאת אינטרסים חיוניים של הציבור. הדיון בהלכת ההשתחררות חורג מגדרו של חיבור זה. די להעיר כי פרשת כלא 6 מעלה שאלה קשה הנוגעת לכוח ההשתחררות של השלטון מהסכם שלטוני. בפרשה זו היו ידועים לרשות כלל הנתונים הרלבנטיים לצורך הכרעתה. ההכרעה התקבלה על רקע זה. ניתן היה להניח כי הלכת ההשתחררות מהווה "שם קוד" מורחב לעילות ביטול שיסודן בפגם ברצון (לרבות טעות רשלנית) או סיכול (לרבות שינוי נסיבות מכביד). ואולם בפרשת כלא 6 נקבע במפורש כי "זכותו - ואף חובתו - של השלטון, להשתחרר מהסכם שעשה, אם האינטרס הציבורי מחייב זאת", וזאת לכאורה אף בלא שינוי נסיבות כלשהו7. קביעה זו היא חריפה במיוחד, משום שעולה ממנה אפשרות לפיה השלטון, בהיותו ער למכלול השיקולים שלפניו, יחתום על הסכם ביודעו כי הוא עומד להשתחרר ממנו מאוחר יותר, לאחר השגת התכלית הרצויה, וזאת על יסוד אינטרס ציבורי. ניתן לסבור כי חלוף הזמן, הוא כשלעצמו, מהווה יסוד להשתחררות מן ההסכם, אף בלא שינוי נסיבות חיצוני.

הטעם לכך יכול להיות המשקל השונה שמייחסים לאינטרס הציבורי בחלוף הזמן. ניתן לדבר אז על שינוי נסיבות, הנוגע לתפיסת השלטון את תפקידו או להערכתו את חשיבות האינטרס המתחרה. נסיבות אלה לא התקיימו כאן. לכן במבט ראשון נראה כי הורחבו גבולות הלכת ההשתחררות, אולם בפועל התוצאה מיוסדת על פגם ברצון בעת ההתקשרות. השופט אור מציין כי "אין מדובר בהתקשרות שנעשתה ביישוב דעת בנסיבות המאפשרות שקילה פרטנית של היבטיה השונים. על צוות המשא ומתן הוטל לקבל החלטה בזמן אמיתי, תחת לחץ כבד הנובע מקיומו של חשש ממשי לפגיעה בגוף ובחיים. במצב זה, לא היתה שהות מספקת לבחינה סדורה של האופציות השונות אשר עמדו בפני צוות המשא ומתן בסוגיה שעל הפרק - האם להתחייב על אי נקיטת הליכים כלפי הכלואים המורדים בקשר להתמרדות, ואם כן - האם לסייג התחייבות זו. במוקד עמדה - ובצדק - השאיפה להגן על שלמות גופם ועל חייהם של השוהים בפלוגה"8. נראה אם כן כי בית המשפט סבר כי הלכת ההשתחררות מאפשרת לרשויות התביעה להתנער מהסכם אם הושג בעקבות לחץ שמקורו באיום שהופעל על ידי העבריין. את הערת השופט אור לפיה אין ההחלטה מבוססת על ביטול ההסכם בשל כך שהוא נכרת עקב כפייה ואילוץ, יש להבין כמצומצמת לכך שלא נערך דיון "אם ובאיזו מידה, חלים הדינים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי)" על ההסכם השלטוני9. לא משתמע מכאן כי ניתן היה להשתחרר מן ההסכם אך ורק בשל אינטרס חיוני נוגד, אשר כבר היה ידוע לרשות בעת ההתקשרות.

התוצאה היא שההליך הפלילי המתנהל בבית הדין הצבאי נותר בעינו. עצם הגשת כתבי האישום, תוך התנערות מן ההסכם, לא שימש בסיס להתערבות בשיקול הדעת של רשויות התביעה. השופט אור מציין כי גם החלטה הפוכה, לאמור כיבוד ההסכם, לא הייתה מובילה להתערבות בית המשפט. על רקע זה עולה השאלה האם התרת הגשת כתבי האישום מסירה מעל סדר היום של ההליך הפלילי את הנסיבות שהובילו להגשתם, או שעדיין פתוחה לנאשמים הגנה המבוססת על ההסכם ממנו השתחררה הרשות המאשימה ?

בפרשת הבנקאים נמתח קו הפרדה בין הלגיטימיות של פתיחת ההליך הפלילי לבין השאלה אם לנאשם עומדת הגנה "חוץ פלילית", לאמור הגנה שיסודה בהליך הראוי ואשר אינה מהווה חלק מן ההגנות הפליליות "במובן הצר". באותה פרשה הוגש כתב האישום על פי הנחיה של בית המשפט הגבוה לצדק10. לא יכולה הייתה להיות מחלוקת, על כן, כי ייזום ההליכים הפליליים נגד הנאשמים היה פעולה סבירה, ולמעשה מחויבת המציאות. ואולם עובדה זו לא שללה מן הנאשמים את512671977

ההגנה הנוגעת למכלול הנסיבות שהובילו להגשת כתב האישום11. כבוד השופט ד' לוין מאמץ את הגישה לפיה על בית המשפט "לראות את תמונת האירועים נשוא האישום בצורתם המורכבת ובראייה רחבה יותר מאשר בדיקת יסודות העבירה והאם התקיימו לגבי כל אחד מן הנאשמים"12 . על כן, בית המשפט בפרשת הבנקאים מוכן היה לבחון את שאלת ההגנה מן הצדק ושאלות אחרות שעניינן הגנת הזכות להליך הראוי.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 א' קאר מהי היסטוריה

L. Tribe American Constitutional Law 640.

ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך א) 357.