‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי חובת ההצלה בחוק לא תעמוד על דם רעך ?

תוכן עניינים

מבוא

חוק לא תעמוד על דם רעך

מהות המחדל בפלילים, כבסיס להטלת חובת ההצלה הכללית

חובה משפטית להציל אדם

פסק-הדין בפרשה הפלילית בענין לורנס: משחק רולטה רוסית שהוביל למוות

היבטים משפטיים: לא תעמוד עם דם רעך

מחדל טהור במקרי "הצלה קלה"

עמדת המומחה הפלילי פרופסור פלר

עמדת פרופסור קרמניצר

עקרון החוקיות והחשיבות של חקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך

משפט משווה: הסדר הסוגיה בצרפת

החובה להצלת נפשות במשפט העברי ובהלכה

מקורה של החובה להציל נפשות

הצלת הנרדף

הצלת נפשות ושמירת הנפש

הצלתו של המכניס עצמו מדעת לסיכון

סיכום

ביבליוגרפיה

נספח: חוק לא תעמוד על דם רעך

הצעת חוק לא תעמוד על דם רעך

מן המפורסמות הוא שבמערכות המשפט האנגלוסקסיות, וכן, במשפט הישראלי, לא היתה קיימת חובה להציל אדם השרוי בסכנה אלא אם היתה חובה מיוחדת כלפיו מכוח הסכם או מכוח חוק ספציפי.1 במינוח המשפטי הרווח, לא היה קיים אצלנו "חוק שומרוני טוב",2 אלא רק "איים" מסוימים ומוגדרים,3 כגון סיוע לפצועי תאונות-דרכים ועוד, הם קמה חובת ההצלה האמורה.4 במטרה להדגים את ההשלכה מרחיקת-הלכת של מצב משפטי זה, נהגו הכותבים להצביע על מקרים קיצוניים, כזה של אדם שאינו נוקף אצבע כדי להציל תינוק שסכנת מוות נשקפת לו ואשר ניתן להצילו בנקל,5 כדי להראות שלפי החוק הישראלי, אפילו במקרים קיצוניים אלה (המכונים מקרים של "הצלה קלה" [easy rescue]), לא היתה אפשרות להרשעה בפלילים של מי שעומד על דם רעהו. ודוק: הטענה לא היתה שבמערכת המשפט הישראלית היתה קיימת אפשרות להרשעה מעין זאת שבתי-המשפט לא ניצלוה, אלא שלא היתה כלל אפשרות מעין זאת, ולכן רק חקיקה חדשה תוכל לשנות את המצב המשפטי הקיים.6 בעת מסירת חיבור זה לדפוס אישרה הכנסת את חוק לא תעמוד על דם רעך, 7ובכך שינתה את המצב המשפטי האמור. הניתוח שאציע כאן מניח את המצב המשפטי שהיה קיים לפני קבלת חוק זה, אך יש בו תועלת תיאורטית גם היום, בספקו טיעון נוסף לטובת החוק האמור. דיו רב נשפך וקולמוסין רבים עדיין נשברים בדיון בשאלה אם נכון לחוקק חוק שומרוני טוב. דעתי נוטה לדעתם של אותם מלומדים הסבורים שראוי לחוקק חוק כזה8 משיקולים מוסריים וחברתיים. לא אעסוק כאן בשיקולים אלה, אלא באפשרות שניתן להסיק חובת שומרוני טוב מחובת הזהירות (duty of care), חובה שמשכנה הטבעי והרווח הוא דווקא בדיני נזיקין. אפשרות מעין זו פותחה לפני כמה שנים בפרשת לורנס, ובחינה ביקורתית של פסק-הדין בעניין זה תהווה נקודת פתיחה לדיון.

שאלת השומרוני הטוב נידונה בדרך-כלל כשאלה בתחום הפלילי, דהיינו: האם ניתן להטיל והאם ראוי להטיל עונש על מי שעומד על דם רעהו? מיקוד זה בהיבט העונשי הינו טבעי, שכן במקרים חמורים וקיצוניים של עמידה על דם הרֵע יש לרובנו ציפייה איתנה שהאדם ייענש, וטבעי שאנו פונים לחוק הפלילי לברר אם ציפייתנו נענית. בהקשר זה השאלה הנזיקית הרלוונטית היא שאלת זכאותו לפיצויים של מציל על נזקים שנגרמו לו בגלל פעולת ההצלה.9 ברם, לחובה לא לעמוד על דם הרֵע יש כמובן גם היבט נזיקי מובהק, דהיינו: האם ניתן והאם ראוי לחייב אדם לשלם על נזקים שגרם לזולת במחדלו להגיש לו עזרה דחופה וחיונית? אם התשובה על כך חיובית, יש בכך כדי לשנות את ההנחה המקובלת כאילו אין כל דרישה מאדם להיות אחראי כלפי זולתו, כאילו החוק מעודד את הכלל to mind your own business. זאת ועוד, לא ייתכן שלא יהיו לתשובה חיובית על שאלה זו השלכות על שאלת העמידה על דם הרֵע בדיני העונשין.

אדון תחילה באופן ביקורתי בפסק-הדין בעניין לורנס. בסעיף ב אציג תפיסה אחרת מזו של פסק-דין זה לגבי היחס בין חובת הזהירות לבין החובה לא לעמוד על דם הרֵע, ואבקש להראות שההתפתחויות בדיני נזיקין בשנים האחרונות הולכות בכיוון של הכרה במעין חובת שומרוני טוב בתחום זה. בסעיף ג אבחן את ההשלכה של התפתחויות אלה על התחום הפלילי, ואטען שהן מקדמות אותנו באופן ניכר לקראת הרשעה בפלילים על אי-הגשת עזרה במקרים של "הצלה קלה". אסיים בטענה שהתפתחויות אלה מחזקות דווקא את הצורך לעגן בחוק את החובה לא לעמוד על דם הרֵע במקרים אלה.10

בפרשה זו נידונה שאלת אחריותו של אדם, שהיה שותף למשחק "רולטה רוסית", למותו של השחקן האחר. לגבי העובדות לא היתה כמעט מחלוקת בין התביעה להגנה: המשחק ששיחקו אכן היה רולטה רוסית; המנוח מת כתוצאה מהירייה שירה בראשו; לורנס (המערער) אמר למנוח שקיימת סבירות נמוכה בלבד שבירייה ראשונה ייפלט כדור אם בתוף של האקדח יש כדור אחד בלבד. לורנס הורשע בגרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז -, ועל הרשעה זו (כמו גם על חומרת העונש) הוגש ערעור ברשות לבית-המשפט העליון, שנדחה פה אחד.

השלב הראשון בדחיית הערעור כלל דיון במושג רשלנות. בית-המשפט הלך בדרך שנסללה על-ידי מספר רב של פסיקות בעבר, ולפיה, בקיצור נמרץ: (1) היסודות של גרימת מוות ברשלנות בחוק העונשין חופפים ליסודות של עוולת הרשלנות בנזיקין;11 (2) רשלנות היא הפרה של חובת זהירות; (3) השאלה אם קיימת חובת זהירות או אינה קיימת תלויה בשאלה אם אדם סביר היה צריך לצפות שהתנהגותו תגרום נזק; (4) שאלה זו אינה שאלה עובדתית פשוטה, אלא שאלה נורמטיבית, דהיינו: היא תלויה באיזון בין ערכים שונים, שרק כתוצאה ממנו ניתן לקבוע מהי התנהגות סבירה ומהי התנהגות בלתי-סבירה.

היישום של דרך זו לענייננו מעלה באופן חד-משמעי שהמערער אכן אשם בעבירת הרשלנות. אין לנו כל אינטרס להגן על משחקים מסוכנים כרולטה רוסית, ומצד אחר יש לנו טעם חזק להתנגד להם מכוח אמונתנו בערך העליון של חיי אדם. לפיכך: "באיזון האינטרסים בין התועלת לנזק יוצא 'משחק' זה כפגע רע לפרט ולחברה".12 לפיכך, מי שמשתתף במשחק מעין זה או מעודד אחרים להשתתף בו נחשב למפר את חובת הזהירות, והוא אחראי לתוצאות של התנהגות זו; ומכאן, הנאשם אשם בגרימת מוות ברשלנות.

אף-על-פי שלפי המהלך של טיעון זה, קביעת אחריותו של הנאשם במקרה הנידון מספקת לגמרי אם מקבלים את התשתית התיאורטית שלעיל לגבי העבירה של גרם מוות ברשלנות, סבר השופט לוין כפי הנראה שראוי לחזקו או להוסיף עליו, ולשם כך הוא מפתח מהלך נוסף המבוסס על קיומה של חובת שומרוני טוב בנסיבות הנידונות. אמת הדבר, קובע השופט לוין, "חובה כללית של הצלה אין בשיטתנו... אך ישנם 'איים' של חובות הצלה, חובות סטטוטוריות, וכן כאלה שבית המשפט יכול וראוי שייצור על-ידי פרשנות".13 המקרה שלנו הוא דוגמה לאי מסוג אחרון זה, ופירושו של דבר הוא שלדעת השופט לוין, היתה ללורנס חובת שומרוני טוב כלפי חברו המנוח, הוא הפר אותה, והוא ראוי לעונש על הפרתה.

מדבריו של השופט לוין ניתן לחלץ שני טיעונים עיקריים לביסוס טענה זו. הטיעון הראשון מבוסס על הרעיון שבמקרה הנידון היתה בין הנאשם לבין המנוח קרבה מיוחדת, המטילה עליו חובת הצלה (להלן: טיעון הקרבה). הטיעון בנוי כך:

א. המשותף למקרים שקיימת בהם חובת הצלה בחוק (חובת הורה לילדו; חובת מעורב בתאונת-דרכים לנפגע; חובתו של כבאי להציל) הוא קיומן של נסיבות היוצרות קרבה במובן המשפטי – קרבה המטילה חובת הצלה. במקרה של הורה וילדו, הקרבה היא ביולוגית; במקרה של מעורב בתאונת-דרכים והנפגע בתאונה, הקרבה היא תולדת הנסיבות והקרבה הפיסית במקום האירוע; במקרה של הכבאי, הקרבה היא תולדה של תפקיד שנטל הכבאי על עצמו.14

לפיכך –

ב. "כאשר ישנה רמת מעורבות הולכת וגדלה בין אדם לחברו, כך גם גוברת הנטייה להטיל עליו חובת הצלה".15

ג. קרבה עשויה להיווצר "מעצם העובדה שאדם א' הביא או עזר להביא את אדם ב' לסיטואציה המסוכנת".16

לפיכך –

ד. ללורנס היתה חובת הצלה כלפי המנוח בדומה לחובה שקיימת להורה כלפי ילדו, או לנהג כלפי נפגעים בתאונה.

הטיעון השני שניתן לחלץ מדברי השופט לוין מעגן את החובה הנידונה במבחן הצפיות (להלן: טיעון מבחן הצפיות) באופן הבא:

ניתן לומר שאדם א' התרשל בעצם המחדל שלא למנוע את המצב המסוכן שהוא עצמו תרם ליצירתו, והיה עליו לצפות את הנזק שהמצב עלול להסב לאדם ב'. לדוגמה: הבה נניח סיטואציה שבה גבר פוגש ילד ליד החוף כאשר הים סוער, והילד מציע לגבר להיכנס לים. הגבר מסכים ואף מסביר לילד שאם ייכנסו לים במקום מסוים, הסכנה לטבוע קטנה. הילד נכנס, מערבולת אוחזת בו והוא מתחיל לטבוע.17

האם טיעונים אלה מבססים חובת שומרוני טוב במקרה שלנו (או במקרים דומים)? דומני שלא. נפתח בטיעון הקרבה. הבעיה העיקרית בטיעון זה היא שרעיון ה"קרבה" הינו עמום מכדי לקדם אותנו בהבנת המשותף למקרים שקיימת בהם חובת הצלה, וקל וחומר שהוא עמום מכדי לשמש בסיס לגזירת חיובים נורמטיביים חדשים כפי שהשופט לוין מבקש לעשות. ה"קרבה" המבססת כביכול חובת הצלה בוודאי אינה קרבה פיסית, שהרי אם אדם גוסס ממש מתחת לאפי, אין עלי כל חובה להצילו. אין זו גם קרבה משפחתית, כי אם קרוב משפחה שאינו ילדִי הגוסס, אין עלי חובה להצילו. גם אין מדובר בקרבה נפשית, כזו שאנו חשים כלפי חברים טובים, שהרי אין עלי חובת הצלה כלפי חברים אלה הנתונים בצרה.

כדי לראות עד כמה מושג הקרבה הינו מלאכותי בהקשר הנידון, יש לתת את הדעת לכך שקרבה מסוימת היא באופן טריוויאלי תנאי הכרחי הן לגרימת נזק והן לאי-הגשת עזרה לאדם במצוקה. הלוא עצם העובדה שהייתי במצב בו יכולתי לגרום נזק לאדם אחר מלמדת על קרבה מסוימת בינינו (פיסית או סיבתית), כשם שעצם העובדה שיכולתי להציל אדם (ולא עשיתי כן) מלמדת שהייתי קרוב אליו. קרבה אינה יכולה איפוא לשמש אמת-מידה לקביעתן של חובת זהירות או חובת שומרוני טוב, אלא היא מסקנה מקביעה זו.

הטיעון השני של השופט לוין בעייתי לא-פחות. לפי לוין, אם אדם א יצר סכנה לגבי אדם ב, מבחן הצפיות מלמד שחובה עליו לנקוט צעדים הדרושים כדי להציל את אדם ב מהסכנה. אבל בהנחה שיצירת הסכנה היא מעשה רשלני, הרי שחובתו של א להציל את ב מהסכנה אינה אלא המשך טבעי של חובתו לא ליצור את הסכנה, ואין טעם לראות אותה כחובה נפרדת ועצמאית במקרים בהם הוא אחראי ליצירת הסכנה.18 נחשוב, למשל, על נהג משאית שהתרשל בקשירת המשא על גבי המשאית, ותוך כדי נסיעה נפל המשא על הכביש והיווה סיכון לנוסעים בו. האם הנהג חייב לעשות מעשה ולפנות את המשא מהכביש? בוודאי שכן, אך לא מפני שמוטלת עליו חובה בלתי-תלויה לפנות סכנות מרשות-הרבים, אלא כדי לנטרל את התוצאות הרעות של מעשהו הרשלני. אם נהג אדם באופן רשלני וגרם נזק, הוא יהיה חייב בתשלום הנזק כולו בשל עובדה זו בלבד, בלא תלות בצעדים שנקט או נמנע מלנקוט לאחר יצירת הסכנה כדי למנוע את הנזק או להקטינו. אם הקטין את הנזק על-ידי צעדים אלה, הוא יחויב בפחות מאשר היה מחויב אלמלא נקט את הצעדים הללו. אולם הטעם לכך אינו נעוץ בעובדה שהוא מילא מעין חובת שומרוני טוב ולא הוסיף מחדל רשלני על עשייתו הרשלנית, אלא בעובדה הפשוטה שאם הקטין את הנזק, ממילא עליו לשלם פחות פיצויים. בדוגמה לעיל: אם מייד לאחר שנפל המשא מהמשאית נגרם נזק כולל של 10,000 ש"ח למכונית עוברת, יחויב בעל המשאית בסכום זה בשל התנהגותו הרשלנית. עתה נניח שמדובר בכביש צדדי, שבעל המשאית הבחין בסכנה שיצר, שהוא היה יכול לפנות את המשא מהכביש מייד, אך לא עשה כן מתוך רשלנות, וכעבור כשעה עברה מכונית ונגרם לה נזק כולל באותו סכום. גם במקרה זה לא יעלו הפיצויים שישלם בעל המשאית על סכום הנזק, דהיינו: 10,000 ש"ח.

יוצא, לפחות בכל הנוגע בחיובי נזיקין, שאם א גרם במעשהו הרשלני נזק ל-ב, די במעשה זה לחייבו, ומיותר להתייחס לחובה נפרדת, כביכול, החלה על א לנטרל את הסכנה. הואיל ולדעת השופט לוין (ולפי הפסיקה המקובלת בעניין זה), היסודות של עוולת הרשלנות בנזיקין זהים לאלה של עבירת גרם מוות ברשלנות, מסקנה זו צריכה לכאורה לחול גם על התחום הפלילי. אכן, הדעת נותנת שכך יהיה, בוודאי כאשר המעשה יוצר-הסכנה הוא מעשה רשלני. אם א עושה פעולה רשלנית שגורמת למותו של ב, אין מקום לדבר על חובה עצמאית שיש לו לסייע ל-ב משעה שזה נמצא בסכנה; לא מפני שאין לו חובה כזאת, אלא מפני שהיא נגזרת לגמרי מחובת הזהירות שלו כלפי ב. אם יצליח להציל את ב, הוא ינתק בזאת את הקשר הסיבתי בין מעשהו הרשלני לבין מותו (הצפוי) של ב, ויחלץ את עצמו מהפרת סעיף 304 לחוק העונשין. אם ייכשל, יתקיים הקשר הסיבתי, ו-א יורשע בגרימת מוות ברשלנות.

אוסיף ואומר שעמדתו של השופט לוין גוררת את התוצאה הבלתי-סבירה שכמעט כל מעשה רשלני יהיה באחת גם הפרה של חובת שומרוני טוב, שהרי ברגע שגרמתי נזק לזולת, קמה לי חובה להציל את מה שניתן עוד להציל. הדוגמה שלוין מביא להבהרת דבריו רק מגבירה את המבוכה. אם אדם מבוגר מעודד ילד להיכנס לים במקום מסוכן, המבוגר מפר בזאת בוודאי את חובת הזהירות, ויהיה אחראי לתוצאות רשלנותו. אם יושיט יד לילד הטובע ויצילהו, הוא יחלץ את עצמו בכך מן האישום של גרימת מות ברשלנות; אך לא מפני שמילא אחר חובת שומרוני טוב שהיתה מוטלת עליו כביכול, אלא פשוט מפני שניטרל את התוצאות הרעות של מעשהו הרשלני.

שיקולים אלה מחזקים את דעת המיעוט של השופט בך, שהסכים להרשעה, אך טען שאין לתלות אותה ברעיון של חובת ההצלה. השופט בך טוען בצדק כי הואיל והנאשם גרם בהתנהגותו הרשלנית לאסון בכך שעודד את המנוח לשחק ונטל חלק במשחק, הרי שגם אילו נקט את כל האמצעים הסבירים למנוע את האסון לאחר-מכן (ונכשל), לא היה הדבר משחרר אותו מאחריות לאסון.19 במילים אחרות, רשלנותו של הנאשם במקרה דנן אינה מטילה עליו חובה עצמאית של הצלה, שהפרתה מולידה סנקציה נפרדת ואשר קיומה עשוי לשחרר כביכול את הנאשם מאחריותו הראשונית לתוצאות התנהגותו הרשלנית.

שאלת מעמדה של החובה לצמצם את הנזקים שאדם גרם להם נידונה במשפט הבריטי בהקשר לפרשת R v. Miller.20 בפרשה זו הורשע D בהצתה. הוא נרדם על מזרן בבית נטוש כשבידו סיגריה בוערת. כשהתעורר וגילה שהמזרן בוער, הוא לא ניסה לכבות האש, אלא עבר לישון בחדר אחר. האש אחזה בבית, ונגרם נזק כבד. בית-הלורדים קבע שהמעשה הפלילי של הצתה כולל גם אי-נקיטת הצעדים הדרושים כדי לצמצם או למנוע נזקים שאדם אשם בגרימתם, ולכן, ברגע שגילה את האש, חלה על D החובה לנסות לכבות אותה. לגבי מקור האחריות נחלקו דעות השופטים והמלומדים: פרופסור ויליאמס טען לטובת התיאוריה של "המעשה הנמשך" the 'continuing act' theory)), לפיה יש לראות את כל התנהגותו של D כמעשה פלילי אחד, ומכאן שהאחריות היא על אקט פוזיטיבי, ולא על מחדל. לעומתו טען פרופסור סמית' שיש לראות את הנזק כנזק שנגרם על-ידי ההימנעות מנקיטת צעדים לכיבוי האש; דהיינו, מדובר בהפרת חובה על-ידי מחדל.21 העמדה שנקטתי כאן היא זו הראשונה, מן הנימוקים שהובאו לעיל.

ההצעה לא לראות בחובת ההצלה במקרים הנידונים חובה עצמאית הינה רלוונטית לא רק למקרים של רשלנות. טלו לדוגמה את פסק-דין פרידמן.22 העובדות שנקבעו על-ידי בית-המשפט היו, בקיצור נמרץ, כדלקמן: הנאשם, פרידמן, רב עם אשתו אחרי שגילה אותה בביתו עם גבר אחר. האשה נטלה סכין-מטבח מתוך כוונה לדקור אותו. פרידמן כופף את ידה כדי לשחרר ממנה את הסכין, ודקר אותה דקירה עמוקה בירך. לאחר-מכן עזב את הדירה, וכשחזר אליה כעבור כמה שעות, מצא את אשתו ללא רוח-חיים. השאלה העיקרית שבית-המשפט היה צריך להכריע בה היתה: האם היה הנאשם יכול להתחמק מאחריות על-סמך טענת הגנה עצמית? בעניין זה נפסק שההגנה אינה חלה, כי לצורך הגנה על חייו היה די שיוציא את הסכין מיד המנוחה, והוא לא היה צריך לדקור אותה בעוצמה כה חזקה. דחיית הטענה של הגנה עצמית פירושה שפרידמן אשם בהריגה, ובכך היה בית-המשפט יכול לסיים חלק זה בהחלטתו. אולם בפסקה 7 לפסק-הדין ממשיך בית המשפט ודן בבקשת בא-כוח המדינה להרשיע את הנאשם בגרימת מוות במחדל אסור, בהתבסס על כך שלא הגיש למנוחה את העזרה הנחוצה לאחר שפצע אותה.23 המחדל, קובע בית-המשפט, הוא "מניעת עזרה". העובדה שהנאשם שוטט במשך שבע שעות לפני שחזר לביתו אף שידע כי אשתו שותתת דם מהווה ראיה שהוא "התעלם ממצבה הקשה וגילה אי-איכפתיות לגורלה". באופן עקרוני קיבל בית-המשפט טענה זו, אלא הואיל ולא הוכח הקשר הסיבתי בין מחדל זה לבין מות האשה (כלומר, לא הוכח שאילו הגיעה עזרה, היו חיי המנוחה ניצלים), החליט לא להרשיע את הנאשם בעבירת הריגה בשל המחדל של אי-הגשת עזרה, אלא רק בשל הדקירה שדקר אותה ואשר גרמה למותה כאמור.

ברם, לעניות דעתי, גם אילו הוכח הקשר הסיבתי הנ"ל, לא היה מקום להרשיע את הנאשם בגין גרימת מוות על-ידי מחדל. הואיל ומעשה התקיפה היה לא-חוקי, והואיל והוכח קשר סיבתי בין הדקירה לבין המוות, די בכך להרשיע את הנאשם בהריגה, ולא היה צורך בהרשעה נפרדת על אי-מניעת המוות, שהיא כגלגל חמישי מיותר. אנו זקוקים לרעיון של גרימת מוות על-ידי מחדל רק כדי להקיף את המקרים בהם לא קדמה למחדל עשייה אסורה שהיא סיבת המוות.24 בדומה לאמור לעיל, אילו היה מקום להרשעה בעניין פרידמן גם על הריגה במעשה וגם על הריגה על-ידי אי-הגשת עזרה, הרי שברוב מקרי ההריגה היה ניתן להאשים את ההורג בשני אישומים מצטברים: גרימת מוות על-ידי מעשה (ירייה, דקירה או חנק) וגרימת מוות על-ידי מחדל (אי-הגשת עזרה לקורבן, בהנחה שהוא לא מת מייד); ודבר זה אינו מתקבל על הדעת. ניתן כמובן להאשים את ההורגים באישומים חלופיים, אבל לא בכך עסקינן כאן.

מצגת לא תעמוד על דם רעך, רפרט פאוורפוינט מקצועי רפרנט כ-20 שקפים- 99 ש"ח

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

דורון מנשה ואייל גרונר מהות הספק הסביר (הוצאת נבו, 2017).

 ע' פרוש "חוק, מוסר והחובה לעזור לזולת" בתוך: הכרעות משפטיות ושיקולים מוסריים

K.W. Feuerhelm "Taking Notice of Good Samaritan and Duty to Rescue Rules" 11 J. of Contemporary Law 219.

T.M. Benditt "Liability for Failing to Rescue" 1 Law and Philosophy