עבודה אקדמית? חפשו עכשיו במאגר הענק, האיכותי והעדכני ביותר:

סמינריון ענישה גופנית של ילדים - משפט עברי (עבודה אקדמית מס. 2170)

‏290.00 ₪

48 עמודים. עבודה מספר 2170

עבודה אקדמית מספר 2170
סמינריון ענישה גופנית של ילדים - משפט עברי

 

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי ענישה גופנית של ילדים?

 

תוכן עניינים:

 

מבוא

 

פרק א: האומנם "חושך שבטו שונא בנו"? דיון בספר משלי על מקורותיו

 

1. מעמדן הנורמטיבי של הוראות החינוך בספר משלי 2. "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר" - הפירושים השונים 3. סיכום

 

פרק ב: מקור הסמכות לענישה הגופנית ומטרתה

 

1. מקור הסמכות לענישה הגופנית ובעלי סמכות זו 2. מטרתה של הענישה הגופנית

 

פרק ג: הסייגים המוטלים על השימוש בענישה הגופנית

 

1. מתחם הגילאים לענישה גופנית 2. "חנך לנער על-פי דרכו": התאמת העונש לילד 3. איסור לאיים על הילד והצורך בענישתו סמוך למעשיו דווקא 4. עוצמת ההכאה ואיסור השימוש באביזרים לצורך ההכאה 5. איסור על הכאה מתוך כעס 6. תדירות ההכאה7. הכאה התלויה בזמן ובמועד

8. "שמאל דוחה וימין מקרבת": פיוס ודברים רכים לילד לאחר הענישה הגופנית

9. סיכום

 

פרק ד: הענישה הגופנית בדורות האחרונים - בין גישות מסורתיות לזרמים מודרניים

 

סיכום ומסקנה

 

1. סיכום

2. הדין העברי בסוגיית הענישה הגופנית - לאן?

3. המשפט העברי מול המשפט הישראלי בסוגיית הענישה הגופנית

 

 

 

"חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר?"3 זו האסוציאציה הראשונה העולה בקרב רבים מהציבור בהקשר של סוגיית ענישתם הגופנית של ילדים.4 אכן, רבים חושבים שפסוק זה מספר משלי מסכם במשפט אחד את גישתו הנחרצת והחד-משמעית של המשפט העברי לנושא הכאת ילדים לשם חינוכם, ושהמדובר בגישה שהמשפט המודרני אינו עולה בקנה אחד עמה, ובמיוחד הדברים אמורים כלפי פסיקת בית-המשפט העליון בישראל בשנים האחרונות. האומנם?

 

מטרת חיבור זה הינה, בין היתר, להראות - ולא בדרך אפולוגטית - כי דרכו של המשפט העברי בסוגיה זו, מימים ימימה, מורכבת יותר מהתפיסה הידועה והמקובלת בציבור, והמגמה הכללית של המשפט המודרני אינה עומדת דווקא כנגד דרכו של המשפט העברי, ולפחות לא באופן גורף וכפי שהיה ניתן לחשוב מלכתחילה.

 

הנושא חולש על תחומים מספר, חלקם משפטיים יותר וחלקם פחות. יש לו חלק בסוגיית הדרכים שהמחנך (ההורה והמורה) מחנך בהן את הילד והתלמיד, אך גם בתחום המשפחה, בתחום הנזיקי, בתחום הפלילי ובמסגרת זכויות הילד וזכויות האדם. קשה לדון בסוגיה זו בכל תחום מהנזכרים לעיל באופן נפרד. התחומים שלובים זה בזה, וזה אולי אחד הגורמים לריבוי ההשקפות והדעות בנושא. אכן, התשובה הניתנת לשאלה אם דרך חינוך מסוימת הינה לגיטימית אם לאו היא במידה רבה פרי ההשקפות החברתיות, הערכיות, המוסריות, הפילוסופיות, התרבותיות, החינוכיות והפסיכולוגיות הרווחות בכל תקופה ותקופה, ואין מדובר בשאלה משפטית "טהורה". ההשקפות הללו יונקות מנורמות התנהגות המשתנות מתקופה לתקופה בהתאם לערכים באותו זמן, ופעמים רבות אף יוצרות נורמות זהות, או לפחות משמשות נר לרגליהם של קובעי אותן נורמות. המשפט אמור אומנם לשקף את התפיסות הללו, אך קיים קושי אובייקטיבי לתחום מסקנות והשקפות כאלה בתחום המשפטי הצר של מותר ואסור, חייב ופטור. הדבר נכון במיוחד בהתחשב בכך שבכל פעם מדובר בהורים שונים, במחנכים שונים ובילדים שונים, ואף הסיטואציות החינוכיות אינן חוזרות על עצמן באופן מדויק, ואפילו לא לגבי אותו ילד. לפיכך קשה להתאים מערכת כללים משפטית לכל סיטואציה. האם מערכת המשפט יכולה וצריכה בכל-זאת, למרות הקשיים, להנחיל מערכת מסועפת של חוקים וכללים בענייני חינוך, כפי שהיא עושה בעניינים אחרים? האם מערכת זו יכולה לתת פתרון לכל בעיה ולכל סוגי ההורים, המורים, הילדים והסיטואציות? ואם התשובה לכך שלילית, האם ניתן לתת לפחות הדרכה בקווים כלליים, בבחינת עקרונות, שיהיה ניתן להשליך מהם על כל מקרה בנפרד, או שמא מקומן של הדרכות והמלצות כאלה בשדות המוסר וההנחיה, ותו לא? האם המשפט עצמו יכול לאמץ תפקיד של מנחה, ממליץ ומחנך, או שמא זהו תפקידם של אחרים?

 

בחיבור זה לא ננסה לענות על כל השאלות הללו באופן גורף, אך נתעכב על משמעותן לסוגיית הענישה הגופנית של ילדים, ועל השאלה אם התמורות הכלל-עולמיות והישראליות שחלו במשך השנים בזכויות האדם בכלל ובזכויות הילד בפרט,5 וכן בכל הקשור לתא המשפחתי, משפיעות גם על גישת המשפט העברי בסוגיה חינוכית טעונה ושנויה במחלוקת זו.

 

הדרך לחינוך ילדים עוברת דרך אמצעים שונים, וביניהם דרכי כפייה שונות. ענישה גופנית היא אחת מדרכי הכפייה שבחינוך, ופירושה הכאת הילד על-ידי הוריו או מחנכיו לשם חינוכו, בדרך-כלל מפני שסרח, חרג מעשות טוב או לא מילא אחר רצונם והוראותיהם של המענישים ולא קיבל את מרותם.6 מקובל לומר שמטרת ענישה זו הינה הרתעתית, דהיינו להרגיל את הילד לא לחזור על מעשיו אלה, וזאת כדי לעצב את אופיו ולכוון את מהלכי חייו אל דרך הטוב, לפחות עד לשלב שבו יוכל "לעמוד על רגליו" כאדם עצמאי מבחינת הליכותיו, שיקול-דעתו ויכולתו להחליט. המחלוקות על הלגיטימיות של השימוש בענישה גופנית כשיטת חינוך או על יעילות הנקיטה בה לא החלו בדורנו. מחלוקת זו קיימת כבר מאות בשנים, הן בקרב פדגוגים ואנשי חינוך, הן בקרב פסיכולוגים ופילוסופים והן בקרב משפטנים.

 

בעקבות ההלכות האחרונות של בית-המשפט העליון, נאסרה במדינת-ישראל כמעט לחלוטין ענישה גופנית של ילדים. תחילה נאסר הדבר במסגרת מערכת החינוך (גן ובית- ספר), ולאחר-מכן גם במסגרת התא המשפחתי.

 

בעבר ניתן פסק-הדין בעניין אלגני,7 ובו נקבע כי יש לשרש דרכי התנהגות כגון משיכה באוזן התלמיד או הכאת ידו בסרגל, מכיוון שאלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה בין כותלי בית-הספר. גישה זו קיבלה ביטוי נחרץ וגורף עוד יותר בפסק- הדין בעניין שדה-אור, שניתן ואסר לחלוטין על כל צורה של ענישה גופנית על-ידי מורים, גננות ואנשי חינוך. במקרה זה היה מדובר בגננת שהואשמה כי נהגה באלימות כלפי ילדים בגילאים שלוש עד חמש. אלימות זו כללה הפחדה (שהתבטאה בטריקות דלת כאשר פעולות מסוימות הפריעו לה), הכאת הילדים באיברים שונים (ישבן, גב היד, ראש, עורף, גב ופנים), וכן משיכת אוזניהם ושערם, הרמתם לגובה והטחתם בכוח אל הכיסא או על הרצפה, דחיפתם בגב עד כדי הפלה, תפיסתם בצוואר ומשיכתם בחולצה, תוך הידוקה על הצוואר. כן התבטאה הגננת כלפי ילדי הגן בצורה מעליבה, והכל באורח שיטתי ולאורך תקופה. הגננת הודתה בחלק מהגילויים הללו, טענה כי היתה זו הפעלת כוח מתון לשם חינוך הילדים, ושבכך הבהירה להם את כללי המשמעת בגן. כן טענה שפעולות אלד. נעשו מתוך כעס, עצבנות, לחץ וחוסר סבלנות. בית-המשפט קבע כי מעשיה של הגננת אינם בגדר חינוך, והם מקיימים את יסודות התקיפה שבסעיף 379 לחוק העונשין8. כן נקבע כי על-פי ההשקפות החינוכיות המקובלות כיום, שימוש בכוח, ואפילו כלשהו, למטרת חינוך נאסר על מורים, גננות ואנשי חינוך, בהיותו מחבל במטרות החינוך עצמן, מסכן את שלום הילדים ועלול לפגוע בערכי-היסוד של החברה.

 

ניתן פסק-הדין בעניין פלונית, והוא אסר, כמעט לחלוטין, ענישה גופנית גם על-ידי הורים. במקרה זד. היה מדובר באם שהואשמה כי היכתה בהזדמנויות שונות, באופן תדיר, את שני ילדיה, בני חמש ושבע, בישבן, בראש, בעורף וביד (מכות כואבות, באמצעות היד או קבקב גומי, שהותירו אדמומיות בעור), וכן סטרה להם. כן הואשמה האם שהיכתה פעם אחת את בתה באמצעות שואב-אבק (אישום זה לא הוכח) ואת בנה במכת אגרוף בפניו, שגרמה לשבירת אחת משיניו. הכאתם של הילדים בידי אימם נעשתה באופן שיטתי ונמשך, עד כי הילדים, שהיו נתונים בשליטתה, הפנימו את "תורתה" שלפיה יש קשר בין התנהגותם הרעה לבין האלימות שבה נקטה כלפיהם. מסכת האלימות השתלבה בחיי הילדים ונראתה להם טבעית. בבית המשפחה שררה אווירה נוקשה, ועניינים של מה-בכך גררו הכאה גופנית כואבת, תוך פרצי זעם של האם. האם, שהסכימה לקביעה כי עשתה חלק מן הפעולות הללו (לגבי חלקן טענה שנעשו בצחוק, או שהילד ידע שלא יקרה לו דבר, ולגבי חלק אחר הכחישה), הודתה כי דרך החינוך שהיא נוקטת שונה מן המקובל, אולם טענה כי היא מכה את ילדיה רק כאשר הדבר בלתי-נמנע, והמכות משמשות להרתעה ולשם חינוך לציות. היא לא הביעה חרטה על מעשיה ולא התחייבה להפסיקם להבא. השופטת בייניש, בפסק-דין נרחב, שהנשיא ברק הסכים לו, דחתה את הערעור וקיבלה את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שקבע כי מעשי האם, שחשפו תמונה של הפעלת אלימות שיטתית ונמשכת כלפי הילדים, הינם בגדר תקיפה (על כך הסכימו שלושת השופטים) והתעללות גופנית (על כך היתה הסכמה בדעת רוב).9 למעשה, הסכימו כל השופטים לעונש (תקופת מבחן למשך שמונה-עשר חודשים ועונש של מאסר על-תנאי של שנה). לדעת השופט אנגלרד, היה אפשר להגיע לאותה תוצאה גם בעקבות הרשעה בגין תקיפה בלבד, על-פי סעיף 379 לחוק העונשין, בנסיבות המחמירות של סעיף 382(א) לחוק זה.

 

תוך כדי דיון הרחיבה השופטת בייניש את היריעה, ודנה בטענת האם כי מעשיה אינם עולים כדי עברה פלילית, מכיוון שמדובר בענישה גופנית כאמצעי משמעת לשם חינוך הילדים והטבת דרכיהם. בהביאו בחשבון את ההתפתחות בתחום של זכויות הילד וכן מחקרים פסיכולוגיים וחברתיים, ולאחר השוואה לשיטות משפט שונות,10 הגיע בית- המשפט למסקנה כי הדברים שנקבעו בפרשת שדה-אור לעניין אנשי חינוך יפים גם לגבי הורים, למרות השוני בין המגזרים. לפיכך קבע בית-המשפט כי ענישתם הגופנית של ילדים כשיטת חינוך פסולה מכל וכל, היא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח, והיא אסורה כיום בחברתנו. בסוף פסק-דינה, השופטת בייניש מסייגת בצורה מסוימת את ההלכה הגורפת שקבעה לא מכבר, וקובעת כי מכיוון שמובן שיחסי הורים וילדים כרוכים, במהלך היומיום, בצורך במגע פיזי שגרתי - קל, גם אם תקיף - אזי מגע כזה לא יהווה בסיס לעברה פלילית (ואני מניח שכוונתה הינה, למשל, להיתר להלביש ילד בכוח שעה שהוא מתנגד לכך, וכדומה).

 

העובדות בפרשות שדה-אור ופלונית מעלות מסכת של אלימות קשה, שהתבצעה לאורך זמן ובתדירות גבוהה, ודומה שתשובת המשפט למקרים כאלה הינה ברורה גם ללא צורך בקביעת איסור גורף על ענישה גופנית. כלומר, ייתכן שהדיון הנרחב בפסקי-הדין דווקא בעניין הלגיטימיות של הענישה הגופנית המתונה והסבירה כשיטת חינוך (שהיא-היא הנמצאת במחלוקת בין המלומדים) לא היה נדרש כלל למקרים הנידונים. היה די, לגופו של עניין, לקבוע כי המעשים המתוארים מילאו אחר היסודות של עברות התקיפה (וההתעללות), ואין בינם לבין ענישה גופנית מתונה וסבירה ולא-כלום, למרות טענותיהן של המערערות. אומנם בית-המשפט מתייחס בפסק-הדין בעניין פלונית, בצורה כלשהי, לעצם דיונו בכלל בענישה הגופנית אף-על-פי שהמעשים הקשים מציירים תמונה של התעללות, אך עדיין דומה כי מטרת בית-המשפט היתה ליצור הלכה מחייבת דווקא בעניין הענישה הגופנית, ואיני משוכנע כי מקרי פלונית ושדה-אור אכן הצדיקו דיון כזה והגעה למסקנה של הטלת איסור גורף.11

 

על כל פנים, גם החקיקה הלכה בעקבות הפסיקה בפרשות אלה, ובמהלך בוטלה ההגנה הנזיקית מפני עוולת התקיפה להורה, למורה, לאפוטרופוס על הילד ולדומיהם.12 בשלהי אותר. שנה התקבל בכנסת חוק זכויות התלמיד, המונה בין זכויות הילד גם את הזכות לאי-ענישתו בעונש גופני.13 בכך השתנה המצב המשפטי שהיה קיים במשך כיובל שנים.14 יש לציין כי הצורך לבחון את סוגיית הענישה הגופנית ולהגדיר את הלגיטימיות של השימוש בה חשוב גם ובעיקר לנוכח התגברות האלימות בחברה הישראלית והיות התופעה מקובלת, גם בקרב עולים שהביאו דפוסי התנהגות וחינוך מארצות מוצאם, וגם בקרב מגזרים שונים בחברה הישראלית הוותיקה. מצד אחד, קיים רצון לקבוע מדיניות משפטית אחידה וברורה, שבין היתר תשרש נורמות זרות שונות, אך מצד אחר, דווקא בגלל היות התופעה מקובלת בקרב שכבות רבות מן הציבור, ובמצב של עלייה תמידית, נשקפת סכנה שהתערבות נחרצת וגורפת, שתאסור את הענישה הגופנית באיסור פלילי, תגרום שהציבור לא יוכל לעמוד באיסור כזה, וכך תודבק לחלק גדול מן ההורים תווית של עבריינים.15 נשקפת גם סכנה, שאין להקל בה ראש, שההלכות והחוקים בעניין עלולים להיעשות "הלכה ואין מורין כן". לפיכך נוצרת דילמה: כיצד על המשפט לנהוג במקרה כזה? המשפט הישראלי הכריע לאחרונה, בצורה ברורה ביותר, בדרך של איסור כללי וגורף, עם כל הבעייתיות הכרוכה בכך, ובכך הפך את גישתו הקודמת והמסורתית ששלטה בכיפה במשך עשרות בשנים.

 

מה באשר לגישת המשפט העברי בסוגיית הענישה הגופנית? גישה זו הוזכרה אומנם בפרשת שדה-אור, אך רק במעט ובצורה חלקית ביותר,16 ואילו בפסק-הדין בעניין פלונית, שהינו פסק-דין רחב-היקף, שנגע גם בשיטות משפט זרות כהשוואה למצב במשפט הישראלי, לא הוזכרה גישה זו כלל ועיקר.17 לפיכך ראוי לבדוק, במיוחד לאחר מתןפסקי-הדין בשתי פרשות אלה, מהי גישתו של המשפט העברי מימים ימימה לנושא הענישה הגופנית, ואם חלו תמורות ושינויים בגישה זו בדורות האחרונים. אין בחיבור זה משום ניסיון לפסוק הלכה. איני מתיימר לעשות כן ואיני מוסמך לכך. חיבור זה מנסה, בכל- זאת, לבדוק גישות ופירושים שונים בדרך להאיר את הפן ההלכתי, המשפטי והחינוכי שבנושא מרתק זה, המשליך על מכלול יחסי החינוך שבין ההורה לילדיו ועל מקומם של המחוקק ובית-המשפט בהתערבות ביחסים אלה.

 

החינוך של דור ההמשך הוא אחת החובות החשובות ביותר של ההורה כלפי ילדו ושל המלמד כלפי תלמידו, בבחינת יסוד היהדות וקיום עם ישראל לדורותיו, ולכן פיתח המשפט העברי קודקס של דיני חינוך ענפים ומסועפים להורה ולמחנך, בבחינת "משנה סדורה" המתעכבת על כל פרט ופרט ואינה משאירה אבן על אבן בכוונה את ההורה והמחנך למילוי חובתו זו. "משנה סדורה" זו, המורכבת הן מהלכות והן מדברי מוסר, והכוללת, כאחד מהאמצעים למילוי החובה, גם את דרך הענישה הגופנית, שמה במרכז את חובת ההורה והמורה למלא את חובת החינוך כלפי הילד, ומנחה כיצד לפעול בסיטואציה המסוימת שהמחנך מצוי בה בעת שהוא מחנך את הילד הספציפי. כלים אלה נועדו לסייע להורה ולמחנך להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הילד ולמען הילד, ולפעול מתוך שיקול-דעת נכון ונבון בסיטואציה שהוא עומד לפניה. משא כבד מונח על כתפי אותו מורה או הורה המעניש את הילד, מכיוון שהוא פועל בעצם כרשות שיפוטית, הפוסקת ומענישה.18

 

להלכה, הענישה הגופנית היא אחד מאותם כלי-עזר, וחינו לגיטימי לא-פחות משיטות חינוך אחרות. עם ואת ולמעשה, נקבעה לענישה הגופנית מערכת מסועפת של סייגים והגבלות המרסנים אותה, גורעים ממוחלטותה, קובעים את דרכה ואת כיוונה, ואף מקשים מאוד את יישומה בפועל. כאשר המחנך אינו עומד בסייגים הללו, המשפט העברי כבר אינו משאיר את החינוך בדרך הענישה הגופנית לשיקול-דעתו, אלא קובע איסור חד ונחרץ להעניש בדרך זו, איסור המלווה לעיתים בסנקציה עונשית קשה.19 זו דרכו של המשפט העברי בנסותו "ללכת בין הטיפות" ולא לבחור בפתרון הקל - אך הלא-יעיל והלא- מעשי - של קביעת איסור גורף מלכתחילה על השימוש בענישה גופנית. בעשותו כן, המשפט העברי בוחר להתעמת עם הבעיות האמיתיות והיומיומיות שבשדה החינוך.

 

שפע המקורות הקיימים בנושא יבהירו לנו את גישתו של המשפט העברי בסוגיית ענישתם הגופנית של ילדים, וכן את התייחסותו להתפתחויות ולתמורות שחלו עם השנים במערכת היחסים העדינה שבין הורים וילדים בכל הקשור לנושא החינוך בכלל ולענישה הגופנית בפרט.20 ניתן לקבוע כי בדורות האחרונים התפתח, לצד הזרם השמרני- המסורתי, הדוגל בענישה הגופנית ובסייגים לה, כפי שנקבעו במשך מאות ואלפים בשנים, גם זרם מודרני, המנסה להתאים את המשפט העברי לאותם שינויים ותמורות. זרם זה מושך יותר לכיוון של צמצום ההיתר לשימוש בענישה הגופנית, וזאת עוד יותר מן

ההגבלות הקיימות עליה ממילא.21 מקורות אלה, ישנים כחדשים (שבוודאי לא ניתן לסכמם ולמצותם בפירוש לפסוק "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר", אם כי גם כאן קיימים פירושים שונים ומפתיעים), ישרטטו לנו תמונה שונה לחלוטין מזו המקובלת בציבור בסוגיה זו.

גישתו של המשפט העברי, על זרמיו השונים, כפי שתיסקר להלן, תעלה בבירור כי לו היו פרשות שדה-אור ופלונית נידונות בכל-זאת על-פי הדין העברי, היתה התוצאה דומה לזו שהתקבלה בפסיקה הישראלית, והמשפט העברי היה מרשיע את הגננת (בפרשת שדה-אור) ואת האם (בפרשת פלונית) מבלי לתת להן כל הגנה שהיא, אך זאת מבלי לקבוע איסור כללי וגורף על הענישה הגופנית מקום שהיא מתונה וסבירה בנסיבות העניין.


 

ביבליוגרפיה חלקית (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 

א' ברק פרשנות במשפט ( כרך ג) 435;

א'‏ סטרשנוב ילדים ונוער בראי המשפט (תש"ס) 279-271;

אי שטיבר "חוסך שבטו אוהב בנו" להיות משפחה  18-12;

מ' בן-יאיר, ר' אוריאלי "ענישה גופנית בחינוך ילדים, אל תרימו ידיים" ילדים 2 21-20;

 

J.E. Durrant "The Abolition of Corporal Punishment in Canada: Parent's versus Children's Rights" 2 International Journal of Children's Rights

 

 

 


העבודה האקדמית בקובץ וורד פתוח, ניתן לעריכה והכנסת פרטיך. גופן דיויד 12, רווח 1.5. שתי שניות לאחר הרכישה, קובץ העבודה האקדמית ייפתח לך באתר מיידית אוטומטית + יישלח קובץ גיבוי וקבלה למייל שהזנת

בזמן הקניה, תועברו לאתר מאובטח ורק שם תתבצע הקניה


‏290.00 ₪

תוספות