‏290.00 ₪

הדיון בערעורה של כרמלה בוחבוט1 נסב אך ורק על העונש של שבע שנות מאסר שהוטל עליה בערכאה הראשונה, שהרי היא הודתה באשמה של הריגת בעלה. אולם מתחת לפני השטח הסתתרו במשפט זה נושאים מגוונים כבדי-משקל הקשורים למהותה ולמשמעותה של תופעת האלימות במשפחה והנוגעים לא רק בשאלת העונש, אלא גם בסוגיית ההרשעה. כך, כאשר השופט קדמי אישר את העונש, בדעת מיעוט, נהיר שהיה מודרך על-ידי העובדה כי לדעתו, לא היה מקום כלל להעמידה לדין בגין הריגה בלבד, אלא היה רצוי, על-אף הסבל שעבר עליה בחיי הנישואין, למצות את הדין נגדה. וכך הוא קובע "...שפורמלית לפחות ביצעה המערערת מעשה של רצח".2 אין השופט קדמי אטום לסבלה, אך לשיטתו, אין להתעלם מתפקידו של בית-המשפט ה"מופקד על שלטון החוק, ובתור שכזה עליו לעמוד על משמר הערכים שהחוק נועד להגן עליהם; וזאת - גם במקום שהלב נוטה לוויתורים..."3 ובסיכום: ".,.על בית המשפט למלא אחר דרישת הדין, ולהותיר את שמכתיב הלב לרשות המופקדת על כך."4

השופט בך, לעומתו, לא היה סבור כי נעשה חסד עם המערערת בהבאתה לדין באשמת הריגה, ולא באשמת רצח. הוא מצטט בהרחבה את פירוט הרקע למעשה הירי מתוך כתב-האישום שנוסח על-ידי התביעה, ומתברר מחוות-דעתו כי לא התגנב לליבו ספק, אף לא זעיר ביותר, שמא היו שיקוליה של התביעה להסתפק באישום של הריגה פסולים. המקרה של כרמלה בוחבוט נראה, לדעת השופט בך, חריג גם לגבי מקרים רבים אחרים שהתגלה בהם סבלן של נשים מוכות: "...המקרה דנן הינו חריג ויוצא דופן, ממספר היבטים, אף לעומת אותם תיקים קודמים אשר באו לפנינו בעבר לדיון."5

אולם מלוא הסבל מוצא את ביטויו הבוטה והברור ביותר בפתיח של חוות-דעתה של השופטת דורנר (כאשר היא מצטרפת אל השופט בך בקביעת העונש של שלוש שנות מאסר בפועל בלבד). וכך היא מתארת: "עשרים וארבע שנים התעלל בה בעלה. ביישוב הקטן שבו היא מתגוררת היה זה סוד גלוי... היא הסתובבה כצל, נושאת על פניה ועל גופה סימני חבלה ואינה מעלה חיוך. בניה בגרו באוירה של מכות שהוכתה אמם, וגם כשבגרו לא התערבו."6

עד כאן באשר לרקע להריגה; ובאשר למצבה לאחריה: "בכל תקופת מעצרה, עד למתן גזר הדין... הייתה היא מאושפזת בבית-חולים פסיכיאטרי."7

השופטת דורנר מביעה דעה נחרצת, בניגוד מוחלט לשופט קדמי, כי "לא מעשה חסד עשתה התביעה כאשר החליטה שלא להאשים את המערערת ברצח, שכן העובדות אינן מבססות עבירה זו".8 למסקנה זו הגיעה השופטת דורנר לא רק בשל התנהגות בעלה ביום ההריגה סמוך למעשה ההריגה, אלא בשל "ההשפעה המצטברת של מעשי אלימות, הגורמת להתפרצות של הקורבן".9 בעמדתה זו נעזרת השופטת דורנר בפסיקה אנגלית משנת 1992, 10בה החילו את הגנת הקנטור גם במקרה של ,"delayed reaction" כפוף לתנאי שבזמן ההריגה פעלה האשה מתוך: "a sudden and temporary loss of self-control"11

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

.R. v. Ahluwalia  4 All E.R. 889, 896 (C.A.)

 M. Wasik "Cumulative Provocation and Domestic Killing" () Crim. L. Rev. 29

 C.K. Gillespie Justifiable Homicide - Battered Women, Self-Defense and the Law (Columbus,);

 Legal Responses to Wife Assault (London, N.Z. Hilton ed., ) R.M. Brown No Duty to Retreat - Violence and Values in American History and Society (New York, . ; F.S. Baum & J. Baum Law of Self-Defense (New York, )

ו' הורביץ "מאז שבתי נרצחה החיים שלי נגמרו" ידיעות אחרונות