‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי פיצוי בגין יצירת סיכון ופגיעה בסיכוי?

תוכן עניינים

חלק א: אחריות נזיקית בגין יצירת סיכון גרידא

1. אחריות נזיקית בגין יצירת סיכון גרידא במקום אחריות נזיקית בגין גרם נזק

2. אחריות נזיקית בגין יצירת סיכון גרידא נוסף לאחריות נזיקית בגין גרם נזק חלק

ב: אחריות נזיקית בגין פגיעה בסיכוי

1. אי-ודאות לגבי גודל הנזק (לצד ודאות לגבי גרם נזק בעוולה)

(א) הדוגמה של הפסד ההשתכרות

(ב) דוגמת הכלבים

2. אי-ודאות לגבי גרם נזק (לצד ודאות לגבי פגיעה עוולתית באינטרס)

(א) דוגמת הרופאה 1

(ב) דוגמת הרופאה 2

(ג) דוגמת התקיפה הרפואית

3. אי-ודאות לגבי פגיעה עוולתית באינטרס (לצד ודאות בקיומה של התנהגות עוולתית)

(א) דוגמת המפעל

(ב) דוגמת העישון

(ג) דוגמת יצרני התרופות

סיכום, מסקנות ודוקטרינת הנזק הראייתי

כל עוולה נזיקית תחילתה ביצירת סיכון, אולם דיני הנזיקין הנוהגים אינם מטילים אחריות נזיקית בגין יצירת סיכון גרידא, שכן סיכון כשלעצמו אינו נתפס כנזק. כך, אם אדם נוהג ברכבו במהירות גבוהה מדי, וחושף אגב כך הולך רגל לסיכון גבוה של פגיעה, שחולף בלא-כלום, לא יהא הנוהג אחראי בנזיקין כלפי הולך-הרגל (בהנחה שלא גרם לו פחד, שאז התוצאה עשויה להיות שונה), עם זאת אין זה נכון לומר שאופן יצירת הסיכון אינו רלוונטי לשאלת האחריות הנזיקית, נהפוך הוא, לעיתים קרובות, יצירת הסיכון נבחנת מכל היבטיה כדי ללמוד אם התנהגותו של המזיק היתה עוולתית. כך, אם בדוגמה דלעיל נפגע הולך-הרגל בגופו, אזי אם המשטר המשפטי הוא של רשלנות, מידת הסיכון שיצר הנוהג ברכב כלפי הולך-הרגל תהא רלוונטית, לצד גורמים אחרים, לשאלת אחריותו הנזיקית. יצירת הסיכון נבחנת לא-אחת אף לשם קביעת היקף אחריותו של המזיק לאחר שנקבע כי התנהגותו היתה עוולתית. לפיכך, אם הולך-הרגל שנפגע בגופו התרשל אף הוא, ובהנחה שחלה הגנת אשם תורם, מידת הסיכון שיצר הנוהג תהיה רלוונטית לאופן חלוקת האחריות בין הצדדים.

אופן יצירת סיכון עשוי להיות בעל חשיבות אף כאשר יצירת הסיכון לא הסתיימה בנזק, אך קיים חשש שהיא תסתיים כך בעתיד. אם ניזוק-בכוח עותר לבית-המשפט ומבקש למנוע מאחר פעילות אשר עלולה ליצור מטרד, יהוו מהות הסיכון שיש בפעילות האמורה כלפי העותר ומידתו שיקולים רלוונטיים בבוא בית-המשפט להחליט אם ליתן צו-מניעה או להימנע מלתיתו.1 שאלה קשה יותר היא אם ניתן וראוי לחייב בתשלום פיצויים מי שיצר סיכון לנזק עתידי כלפי אחר כאשר קיים ספק משמעותי אם סיכון זה יתממש אי-פעם בעתיד לכדי נזק, כך, רופא עלול לטפל בחולה באורח רשלני ולהפחית את סיכויי החלמתו: קיימת אפשרות שהחולה יחלים למרות הטיפול הרשלני; קיימת אפשרות שלא יחלים, אך זאת בלא כל קשר לטיפול הרשלני; וקיימת אפשרות שלא יחלים עקב הטיפול הרשלני. שיטה משפטית עשויה לאמץ פתרון לפיו יפוצה התובע בהתאם לסיכוי שלא יחלים עקב רשלנות הרופא.2 הפיצוי ייפסק לתובע בגין פגיעה בסיכוי, בשיטה כזו, ליצירת הסיכון יש משמעות אף אם לא נגרם כל נזק, אך קיימת אי-ודאות באשר להתגבשות הסיכון לכדי נזק ממשי בעתיד.

מקרה שונה במקצת הוא זה בו נגרם לתובע נזק, אך לא ניתן לדעת אם הוא תוצאת עוולתו של הנתבע. נניח שלאחד הטיפול הרשלני של הרופא, בדוגמה הקודמת, לא החלים החולה, וברור כי לא יחלים בעתיד, עם זאת קיימת אפשרות ממשית, שהסתברותה גבוהה מ-50%, שלא היה מחלים ממחלתו אף בלעדי הטיפול הרשלני. אף כאן, בדומה לדוגמה הקודמת, השיטה המשפטית עשויה להכיר בזכותו של התובע לפיצוי בגין פגיעה בסיכוי.

כפי שניווכח בהמשך, על-אף הדמיון בין דוגמה זו לקודמתה, הפתרונות שהמשפט הנוהג מספק להן אינם זהים בהכרח.

עינינו הרואות שאופן יצירת הסיכון עשוי להיות רלוונטי לדיני הנזיקין הנוהגים בדרכים שונות. בכולן קיימת לפחות אפשרות שיצירת הסיכון הסתיימה או תסתיים בגרם נזק. היעדר אפשרות של גרם נזק, בעבר או בעתיד, שולל בסיס משפטי כלשהו להטלת אחריות נזיקית. על-כן, הדוגמה הראשונה שבה פתחתי את הדיון אינה מעוררת כל קושי משפטי: הולך-הרגל שנחשף לסיכון רשלני שחלף עבר בלא להותיר עקבות אינו זכאי לפיצוי מן הנהג שחשף אותו לסיכון.

בחלקו הראשון של החיבור תיבחן האפשרות להטיל אחריות משפטית בגין יצירת סיכון גרידא. ב"יצירת סיכון גרידא" כוונתי למקרה בו חשף הנתבע את התובע לסיכון שחלף ועבר בלא כל פגע. תחילה תידון השאלה אם יש טעמים טובים להשתית את האחריות הנזיקית על יצירת סיכונים, במקום על גרימת נזקים, טעמים כאלה קיימים אומנם, אך כפי שאראה, הם נסוגים מפני טעמים אחרים, חזקים מהם, להותיר את שיטת האחריות הנוהגת כמות שהיא. לאחר-מכן תידון השאלה אם, בנתון המשטר המשפטי הנוהג, שעל-פיו אחריות מוטלת על גרם נזק, יש מקום להטילה גם במקרים מסוימים של יצירת סיכון גרידא. אף כאן תשובתי תהא כי הטלת אחריות בגין יצירת סיכון גרידא אינה מוצדקת.

במתן מענה לשתי השאלות ייעשה שימוש בשני סוגי שיקולים: שיקולי הרתעה (או יעילות כלכלית) ושיקולי צדק. בבסיסם של שיקולי ההרתעה גלום הרעיון כי אחריות נזיקית ראוי שתוטל באופן שיתרום להקטנת סך הנזקים והוצאות מניעתם. על-פיהם, דיני הנזיקין אינם אלא כלי שניתן להפחית באמצעותו את עלות התאונות בחברה, לעומתם, שיקולי הצדק האופייניים לדיני הנזיקין מתמקדים במזיק ובניזוק ובעשיית צדק להם בלבד. על-פיהם, דיני הנזיקין אינם כלי להשגת מטרות חיצוניות למערכת היחסים שבין המזיק והניזוק. סוג אחד של שיקולי צדק המוכרים היטב בדיני הנזיקין הוא שיקולי הצדק המתקן, שהוגדרו לראשונה על-ידי אריסטו. שיקולי הצדק המתקן מבוססים על הרעיון שהמעוול שפגע בניזוק חייב לתקן את מצבו, כך שישוב להיות כפי שהיה עובר לפגיעה העוולתית. סוג אחר של שיקולי צדק הוא שיקולי הצדק המעניש. בניגוד לשיקולי הצדק המתקן, המתמקדים בניזוק ובתיקון מצבו, שיקולי הצדק המעניש מתמקדים במזיק ובהענשתו בגין התנהגותו הרעה. על-פיהם, ראוי שהמעוול ייענש באופן העומד ביחס ישר לחומרת התנהגותו, אף-על-פי שנהוג לשייך סוג אחרון זה של שיקולים בראש ובראשונה לדיני העונשין, אין מקומם נפקד מדיני הנזיקין.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

א' פורת "אחריות קיבוצית בדיני נזיקין" משפטים כג (תשנ"ד) 311, 330-333, 344-347 לשיקולים הפועלים בדיני החוזים:

 א' פורת "שיקולי צדק ושיקולים של הכוונת התנהגויות בדיני החוזים של ישראל" עיוני משפט כב  647.

L UCLA 37 "Risks Increasing for Liability & Justice Corrective" Schroeder .C.H

and ,Risks for Liability .Justice Corrective" Schroeder .C.H ;439  .Rev

143  .Rev .L UCLA 38 "Law Tort,