‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי חומרת העבירה כעילת מעצר?

מבוא

חוק המעצרים החדש 1 קובע לכאורה כי חומרת העבירה אינה עוד עילה למעצרם של נאשמים לאחר הגשת כתב אישום2. מטרתו של חיבור זה היא לבחון את נכונותה של קביעה לכאורית זו. טיעוני יהיה, בתמצית, כי למרות הוראתו האמורה של המחוקק, חומרת העבירה ממשיכה, בפועל, לשמש לעתים כעילת מעצר לאחר הגשת כתב אישום, אף כי היא מוסווית ומתוארת כעילות מעצר אחרות. טיעוני הנוסף בחיבור זה יהיה כי בעבירות מין ואלימות במשפחה כך ראוי הוא שיהיה.

המסגרת המשפטית בסוגיית המעצר לאחר הגשת כתב-אישום קבועה בסעיף 21 לחוק המעצרים3. העיון בסעיף מעלה כי קיימים ארבעה תנאים, שבהתקיימם מוסמך בית המשפט לצוות על מעצרו של נאשם, והם:

1. קיומן של ראיות לכאורה להוכחת ביצוע העבירה המיוחסת לנאשם.

2. קיומה של עילת מעצר, היינו קיומה של הצדקה למעצר.

3. העדר חלופה למעצר (בדמות שחרור בערובה ותנאי שחרור).

4. ייצוג על ידי סניגור (או ויתור על זכות הייצוג).

לענייננו חשוב התנאי השני, שעניינו עילת מעצר. סעיף 21 לחוק המעצרים מכיר, על-פי לשונו, בשתי עילות מעצר בלבד, והן העילה של חשש לשיבוש הליכי משפט (סעיף קטן (א)(1)(א)) והעילה של חשש למסוכנות ולביצוע עבירות נוספות (סעיף קטן (א)(1)(ב)). שתי עילות אלו, שאינן שנויות במחלוקת בפסיקה ובספרות, והן מוכרות במשפט המשווה4, יכונו על-ידי בשם "עילות מעצר קלאסיות".

אשר לעילה של חומרת העבירה, עילה זו אינה מופיעה בחוק כעילת מעצר עצמאית. החוק מונה, אמנם, רשימה של עבירות חמורות (בסעיף קטן (א)(1)(ג)), והן - עבירות שדינן מיתה או מאסר עולם, עבירות בטחון חמורות, עבירות סמים חמורות, עבירות אלימות חמורה ואכזריות, עבירות שנעשו תוך שימוש בנשק, ועבירות אלימות במשפחה - אולם המחוקק מבהיר כי גם בעבירות החמורות הללו עילת המעצר היא החשש למסוכנות ("חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב)", היא עילת המסוכנות) ולא חומרת העבירה כשלעצמה.

סעיף 21 לחוק המעצרים וההכרעה הקבועה בו, לפיה חומרת העבירה אינה עילת מעצר, הוא התוצאה הסופית, לעת עתה, של סדרה של תנודות שחלו בחקיקה ובפסיקה בסוגיית חומרת העבירה כעילת מעצר.

 הוסדר נושא המעצר לאחר הגשת כתב-אישום בסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. לשונו של סעיף 21(א) הייתה סתמית, והסעיף לא כלל כל פירוט שהוא ביחס לעילות המעצר על-פיו5. לאור זאת, פורטו התנאים והעילות למעצרו של נאשם בפסיקה. בפסיקה עצמה נתגלעו חילוקי דעות בשאלה האם מן הראוי כי חומרת העבירה תשמש עילה למעצרם של נאשמים. דעת הרוב השיבה על שאלה זו בחיוב6. אולם, לצידה של דעת רוב זו ניצבה עמדת המיעוט של השופט אלון, לפיה אין מקום להכרה בעילת המעצר של חומרת העבירה7.

תוקן חוק סדר הדין הפלילי, כך שהוסף לו סעיף 21א. סעיף 21א נועד להכריע במחלוקת הפוסקים באשר לחומרת העבירה כעילת מעצר, וזאת באמצעות גישת ביניים בין שתי הגישות הנוגדות הללו8. לפי הוראת סעיף 21א האמורה, חומרת העבירה הוכרה לכאורה כעילת מעצר (סעיף קטן (ד)), אולם זאת אך ורק ביחס לרשימה סגורה ומוגדרת של עבירות חמורות במיוחד (עבירות סמים חמורות, עבירות אלימות ואכזריות, עבירות בחסרי ישע, כמפורט בסעיף קטן (א)(2) 9). בכך, מחד גיסא, נדחתה עמדת הרוב, שכן לא כל עבירה חמורה שהיא הוכרה כעילת מעצר, אלא רק העבירות החמורות המנויות ברשימה שהופיעה בחוק. לכן, למשל, עבירות "צווארון לבן" לא נתפסו עוד כעבירות שחומרתן בלבד מצדיקה מעצר. אולם, מאידך גיסא, גם עמדת המיעוט של השופט אלון לא נתקבלה במלואה. שכן חומרת העבירה הוכרה בכל זאת, לפחות לכאורה, כעילת מעצר בעבירות החמורות במיוחד שנמנו בחוק.

למרות לשונו האמורה של סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי, מחלוקת הפוסקים נותרה בעינה. מרבית השופטים בבית המשפט העליון סברו כי חומרת העבירה היא עילת מעצר מוכרת, גם אם עילה זו מוגבלת לעבירות החמורות שהופיעו ברשימת העבירות החמורות שבסעיף 21א(א)(2) לחוק10. השופט אלון, לעומת זאת, בראש מחנה המיעוט, נותר דבק בעמדתו, לפיה חומרת העבירה אינה עילת מעצר. לגישתו, כוונת המחוקק ברשימת העבירות החמורות שהופיעה בחוק לא הייתה ליצור עילת מעצר עצמאית אלא אך ליצור חזקה ראייתית, לפיה קיימת עילה "קלאסית" למעצר. כלומר, לפי עמדתו של השופט אלון, בעבירות החמורות התביעה אינה נדרשת להוכיח בראיות עצמאיות (כמו עבר פלילי) את מסוכנותו של הנאשם או את החשש לשיבוש הליכי משפט על-ידו, אלא עצם ייחוסה של העבירה החמורה לנאשם (כאשר קיימות כנגדו ראיות לכאורה) יש בה כדי לבסס קיומה של עילה מעילות מעצר אלו. אולם, עדיין, הטעם למעצרו של נאשם בעבירה חמורה אינו חומרת העבירה כשלעצמה 11 .

ביבליוגרפיה לדוגמא

 חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (להלן - חוק המעצרים).

 סעיף 21 חוק המעצרים, ובפרט הוראת סעיף 21(א)(1)(ג).

 ב"ש 290/76 ידלין נ' מ"י, פ"ד לא(1) 671