‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי חובת הציות במחשבת ההלכה?

א. מבוא

1. הבעיה

מן המפורסמות הוא שהספרות הקלסית של ההלכה אינה בנויה כקודקס משפטי שיטתי, אלא כקורפוס ספרותי המציג בעיות הלכתיות ודן בפתרונות שונים לבעיות הללו. התלמוד, וכן רובה של הספרות שבאה בעקבותיו, מציגים לפני הלומד את הדעות השונות שנאמרו במהלך הדיון, ודנים במכלול האפשרויות. המחלוקת וריבוי הדעות הם מן המאפיינים הבולטים ביותר של ספרות ההלכה לדורותיה. תופעה זו עוררה שאלות רבות ודיון נרחב בעולם ההגות היהודית בכלל ובמחשבת ההלכה בפרט. השאלה העיונית המתעוררת קשורה לעצם מהותה של תופעת המחלוקת: האם האמת ההלכתית טמונה בהכרח בדעה אחת, ואילו הדעה החולקת שקרית בהכרח? ואם לא כן, כיצד ניתן לספק הסבר תיאולוגי לאמיתות של שתי דעות הנראות סותרות? ועוד: מהי מהותה של הכרעת ההלכה, האם היא יוצרת, או שמא רק מגלה? במעבר מן הלימוד למעשה מתעוררות שאלות מעשיות: מהן הדרכים להכריע הלכה, ומהן מטרות ההכרעה? מה תוקפה של ההכרעה - עד כמה היא סופית ובאיזו מידה היא מחייבת? אף-על-פי שמדובר בשאלות שונות, הן קשורות כולן בקשר הדוק ונובעות מתופעת ריבוי הדעות בעולם ההלכה. המחלוקת והתופעה של ריבוי הדעות בהלכה זכו בהתייחסות נרחבת במחקר בשנים האחרונות1.

חיבור זה יתמקד באחד ההיבטים של השאלה האחרונה: מהותה, מעמדה ותוקפה של הכרעת ההלכה. האם הכרעת ההלכה מחייבת תמיד, או שמא יש מצבים שבהם החכם, הרואה עצמו כפוף למערכת ההלכתית, רשאי לבדוק את נכונותה של ההכרעה? האם הוא רשאי להמשיך להחזיק בעמדתו החולקת ואולי אף לנהוג על-פיה?

2. המחלוקת, האמת ההלכתית ושאלת הטעות

הדברים שיובאו לקמן בתת-פרק זה אינם מעיקרו של חיבור זה, אך חובה להציגם בקיצור ובתמצית על-מנת ליצור את הבסיס להמשך הדיון. אחת השאלות המרכזיות שמחשבת ההלכה מתמודדת איתן היא: מהו מקומה ומהי משמעותה של הפעילות ההלכתית האנושית בתפיסת-עולם דתית שבבסיסה האמונה בהתגלות ובתורה מן השמים? כיצד יש להבין את היחס שבין הקבלה והמסורת - התורה כדבר אלוהים "מן השמים", לבין החידוש - התורה כפרי לימוד ויצירה של חכמים, "תורה לא בשמים היא"? דילמה זו בוקעת ועולה הרבה ממקורות חז"ל, והיא זכתה בתיאור ודיון נרחבים בספרות המחקר בשנים האחרונות2.

בשני קצותיה של קשת המודלים לבעיה כפי שהועלו בספרות חז"ל, ובעקבותיה, באופן שיטתי הרבה יותר, בהגות המאוחרת, עומדות, מצד אחד, דעה המדגישה את נתינת התורה וממזערת את תהליך היצירה של החכמים, ומן הצד האחר, דעה הפוכה, הרואה בנתינת התורה שלב ראשון בתהליך יצירה אין-סופי. הגישה הראשונה רואה את התהליך ההלכתי כתהליך שמטרתו לשחזר את האמת האלוקית ולחשוף את הפתרון האחד והנכון הגלום בתוך המקורות. מנגד עומדת גישה הרואה בתהליך ההלכתי תהליך שמטרתו לקבוע פתרון לבעיה שעל הפרק; תהליך שבו החכמים שותפים ליצירה3. מעמדות אלה נגזר יחסם של חכמים הן אל התופעה של ריבוי הדעות והמחלוקת כתופעה חיובית או שלילית והן אל מהותה של הכרעת ההלכה כיצירה או כחשיפה ושחזור; כהכרעה לזמן ולמקום או כהכרעה נצחית.

על-פי הגישה האחת, התורה מושלמת ביום נתינתה: "…'בהר סיני ביד משה' - מלמד שניתנה התורה, הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני."4 מעמדה תיאולוגית זו

נגזרת בהכרח גישה הרואה את משמעותו של לימוד התורה כלימוד המושתת בעיקרו על שימור התורה ומסירתה מרב לתלמידו. התהליך הפרשני נועד בעיקרו לחשוף ולשחזר את המשמעות והכוונה של נותן התורה, ואין הוא משקף פעילות יצירתית של חכמים5. תפיסה כזאת של לימוד התורה ושל התהליך ההלכתי רואה בריבוי הדעות ובמחלוקת תופעה שלילית, שבתוכה משתקפות בהכרח עמדה או עמדות שקריות;6 המחלוקת נתפסת כתוצאה של כשל בתהליך המסירה של ההלכה,7 או כמשקפת כשל בהליך הפרשני8.

בקצה האחר של קשת הדעות עומדת ההשקפה הרואה בלימוד התורה תהליך אין-סופי של השלמה ויצירה;9 מתן התורה הוא שלב הפתיחה של תהליך זה, כהגדרתו המצוינת של יוחנן סילמן: "[עילאיותה של תורת ישראל איננה נובעת משלמותה אלא] בכך שהיא עצמה שרויה בתהליך אינסופי של השתלמות - תהליך המתבטא, במובהק, בחידושי תורה…"10 ממספר רב של מקורות חז"ל בוקעת הטענה שהאופציות הפרשניות השונות גלומות בטקסט עצמו, ולחכמים הכוח להכריע ביניהן11. כל-כך היו חכמים נחושים בטענה זו עד שהפליגו וסיפרו שהאל בכבודו ובעצמו לומד תורה בצמוד לפרשנויות השונות שהוצעו בבית-המדרש, ואף נזקק להכרעת ההלכה שניתנה שם12.

הכרעת ההלכה, לפי גישה זו, מסייעת בהפיכת ההלכה לישימה ובגיבוש נהגים אחידים, אך אין היא קובעת אמיתותה של דעה לעומת דעה אחרת. הדעה הדחויה נשארת אף היא חלק מן הקורפוס ההלכתי, ואף ייתכן שעתידה היא ליהפך להלכה. לשיטה זו ניתן לייחס את הכלל "יפתח בדורו כשמואל בדורו", ואת הגיון הפסיקה שאחרונים עדיפים על ראשונים ("הלכתא כבתראי"). ההתנגדות החריפה לקודיפיקציה של ההלכה, במיוחד זו של הרמב"ם המתיימרת להציג עולם הלכה מונוליטי ולהעלים מן הקורפוס את הדעות החולקות, אף היא ברורה לאורה של שיטה זו.

3. על תוקפה של הכרעה מוסדית - המקורות העיקריים

על-פי דרשת חז"ל, נצטווינו בתורה על הקמתו של מוסד הלכתי מרכזי:

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע; דברי ריבת בשעריך; וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו; ובאת אל הכהנים, הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם; ודרשת והגידו לך את דבר המשפט; ועשית על-פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ושמרת לעשות בכל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמעאל הכהן העמד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השפט, ומת האיש ההוא, ובערת הרע מישראל."13

חז"ל פירשו את הפסוקים הללו כציווי על הקמת בית-הדין הגדול בירושלים, והעניקו לפעילותו של מוסד זה סמכות ותוקף. להחלטת בית-הדין הגדול יש אופי תקדימי מחייב: היא קובעת נורמה משפטית חדשה המחייבת את כל חברי הקהילה ואת כל החכמים ביושבם לדין. לפי פרשנות חז"ל, "האיש אשר יעשה בזדון" (החייב מיתה על-פי המקור הנזכר לעיל) הוא חכם המורה דין לבני קהילתו וממשיך לאחוז בדעתו תוך שהוא מסרב לקבל את הנורמה שהוכרעה בבית-הדין הגדול; חכם כזה מכונה "זקן ממרא"14. לכאורה אם-כן, לפנינו תפיסה מוסדית חזקה, הדוחה כל אפשרות למתן אוטונומיה לחכם להמשיך לאחוז בדעתו אף-על-פי שהוא משוכנע בנכונותה15.

מנגד, נראה לכאורה שהמשנה במסכת הוריות תומכת בגישה הממעיטה והשואפת לתחום את עוצמתה של הסמכות המוסדית. כל החוטא בשוגג מחויב בהבאת קורבן חטאת על שגגתו. המשנה עוסקת בשאלה אם גם היחיד שפעל על-פי הוראה של בית-הדין הגדול בירושלים, שהתבררה כהוראת טעות, חייב בקורבן זה. ודוק: המשנה מבחינה בין אדם רגיל (אחד מן הקהל) לבין חכם. בעוד שאחד מבני הקהילה שפעל על-פי ההוראה פטור מקורבן חטאת (שבו חייב כל החוטא בשוגג), החכם חייב - משום שידע שההוראה מוטעית והיה אסור לו לפעול על-פיה. ברור אם-כן שהיודע בוודאות שבית-הדין טועים, אסור לו לשמוע להוראתם, ואם שמע, חייב קורבן חטאת כדין כל חוטא בשוגג. הוראת בית-דין מעניקה אומנם פטור מחיוב קורבן למי שפעל בתום-לב על-פי הוראתם, אך אין היא פוטרת את מי שידע שהם טועים, ולמרות זאת נשמע לציווי16.

סוגיות הבבלי והירושלמי, בהתייחסן למשנה זו, הרחיקו לכת יותר בדחותן כל אפשרות לטעון שהוראה מוטעית של בית-הדין יש לה תוקף נורמטיבי מחייב. ראשית, לגבי עצם הפטור מקורבן חטאת ליחיד שפעל בתום-לב על-פי הוראת בית-הדין, גם הבבלי וגם הירושלמי סוברים שיש לדחות את דעת המשנה ולהעדיף עליה את עמדת הברייתא, החולקת על המשנה וגורסת שהיחיד חייב קורבן17. יתר על-כן, לגבי מי שידע שבית-הדין טועים, שני התלמודים תוהים על דין המשנה: מדוע הוא חייב קורבן חטאת כחוטא בשוגג? לכאורה, יש לדונו כחוטא במזיד, שהרי ידע שהוראת בית-הדין טעות היא, ובכל זאת פעל על-פיה18. גישת האמוראים היא איפוא שלא רק שמותר לחכם לדבוק בעמדתו, אלא אף חובה עליו לבקר את החלטת בית-הדין ולסטות ממנה.

מלומדים אחדים טענו שהמקורות הללו משקפים שתי גישות שונות בתכלית לשאלת הסמכות ההלכתית. מ' צ' נהוראי הכתיר את חיבורו הדן בשתי התפיסות הללו בכותרת בין ידיעה לאמונה בהלכה;19 קרי: בין הגישה המבססת את חובת הציות להכרעת ההלכה על "ידיעה" של החכמים את ההלכה, ולפיכך רק הכרעה נכונה הינה תקפה, לבין גישה המבססת את חובת הציות להכרעה על בסיס "אמונה", אמונה שחכמים לעולם אינם טועים, וממילא אין ליחיד כל יכולת לבקר את הכרעתם20. בדרך דומה כינה א' שגיא את הגישה הראשונה "המודל ההכרתי" ואת הגישה השנייה "המודל הציוויי". לפי הגישה ההכרתית, סמכותם של חכמים מושתתת על הכרתם וידיעתם את ההלכה, ולפיכך במקום שהם טועים - אין כל תוקף להכרעתם. לפי הגישה האחרת, סמכותם של חכמים נובעת מן הכוח שלהם לצוות ומן החובה של בני הקהילה לציית לציווי, ללא כל קשר לאמיתותו21. לשיטתם, דינו של זקן ממרא אכן משקף גישה סמכותית קיצונית, שלפיה דעתו של אדם הרואה עצמו מחויב למערכת ההלכתית בטלה תמיד אל מול הסמכות וההכרעה ההלכתית, ואף במקום שהוא משוכנע שההוראה בטעות יסודה, הוא מחויב לציית לה. ואילו הדיון התלמודי במסכת הוריות משקף תפיסה שלפיה ההכרעה ההלכתית חשופה תמיד לביקורת מצידו של החכם החולק, ולמעשה אסור לו לציית להוראה שהינה שגויה לדעתו.

ככל שייראה הדבר מפתיע, בתלמודים עצמם לא התעורר כמעט דיון בשאלת היחס שבין המקורות המציגים לכאורה גישות שונות לשאלת הסמכות ההלכתית22. אולם בפרשנות התלמוד בימי-הביניים עלתה השאלה במלוא חריפותה. י' בלידשטיין הציג וניתח את הנסיונות העיקריים שהועלו, בעיקר בספרות ימי-הביניים, במטרה להעמיד באופן הרמוני את המקורות השונים בספרות חז"ל23. דומה שחלק גדול מן ההצעות שהועלו, יותר משהן מסבירות נכוחה את עמדת חז"ל, הן מעידות על עמדתו של הפרשן בשאלת היחס שבין הסמכות המוסדית וחובת הציות לבין האוטונומיה של הפרט במחשבת ההלכה.

4. לקראת פרשנות הרמוניסטית

להלן אנסה לעמוד על יחסם של חז"ל לסוגים שונים של קביעות הלכתיות, ועל ההנחות התיאולוגיות העומדות ביסודן של הבחנות אלה. בתוך כך אנסה להציג תמונה מורכבת של הסמכות ההלכתית במחשבת חז"ל. במרכז הטיעון שאציג להלן יעמוד ניסיון לפרש את המקורות, המצטיירים לכאורה כסותרים, בצורה הרמוניסטית ומשלימה.

אכן, בהגות ובמחשבת ההלכה בימי-הביניים בולטים שני כיווני המחשבה האמורים: זה המבקש לבצר את סמכותם של מוסדות ההלכה וקובע חובת ציות חזקה, ומנגד זה המשאיר מקום נרחב לחופש הכרעתו ושיקול-דעתו של החכם. מובן שכל אחד מן ההוגים ביסס את עמדתו על מקורות חז"ל, אך עלינו להיות מודעים לבעייתיות שבקריאת מקורות חז"ל מבעד לפרשנותם והגותם של חכמי ימי-הביניים. עיון אובייקטיבי, עד כמה שהדבר אפשרי, יעלה שהעימות האמור אינו קיים אצל חז"ל עצמם; חכמי ימי-הביניים הם שהעמיסו את עמדותיהם על המקורות התלמודיים.

אני מודע היטב לסכנה המתודולוגית הטמונה בגישות פרשניות הרמוניסטיות. גישה פרשנית כזו מנסה ליישב בין העמדות השונות שבספרות חז"ל, להציג חזית אחידה ולהציע פרשנות נורמטיבית שבמסגרתה הסוגיות השונות והדעות השונות מתיישבות בהכרח זו עם זו ומשקפות עמדה אחידה. גישה זו מחמיצה נקודה מרכזית בספרות חז"ל, והיא הפלורליזם המחשבתי האמיתי הקיים בספרות התלמוד. מדברים בה אנשים רבים על פני תקופה ארוכה, וחז"ל מאפשרים קיומן של דעות ועמדות שונות אף בנושאים המהותיים ביותר. העניין הרב בחקר ספרות חז"ל ומחשבתם הוא דווקא בהבחנה בין העמדות, הזרמים והגישות השונות ובאפיון ההבדלים והמתחים שביניהם. יחד עם זאת, יש לדייק בעובדות ובניתוח המקורות ולהיזהר מיצירת עמדות וגישות שאינן קיימות. כאמור לעיל, התלמודים לא עוררו את שאלת היחס שבין משנת הוריות לבין זו העוסקת בזקן ממרא, ועובדה זו אומרת דרשני.

המשניות, הן בהוריות והן בפרשת זקן ממרא, עוסקות שתיהן בתוקפה של הכרעה שניתנה על-ידי בית-הדין הגדול שבירושלים, ולעניות דעתי, שתיהן נוקטות באותה עמדה, תוך שהן משלימות זו את זו. לפי הצעה זו, הציות לבית-הדין הוא אכן ערך חשוב ביותר, הן מבחינה דתית והן מבחינה חברתית, ולפיכך חז"ל מדגישים ומבססים את חובת הציות. אולם חובה זו אינה מוחלטת, והיא נסוגה לעיתים מפני ערכים אחרים החשובים יותר מן הערכים העומדים בבסיס החובה לציית לבית-הדין.

ביבליוגרפיה לדוגמא

 נ' הכט וש' ווזנר המחלוקת בהלכה 

עוד י' ד' סילמן קול גדול ולא יסף - תורת ישראל בין שלמות להשתלמות 

 ש' רוזנברג לא בשמים היא - תורה שבעל פה - מסורת וחידוש