‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באים לידי ביטוי ענייני מיהו יהודי וחוק השבות?

תוכן עניינים

מבוא

חוק השבות.

לא-יהודים הזכאים לעלות לישראל כאילו היו יהודים. 

מרשם האוכלוסין 

מעמד אישי 

בספרות ההלכה. 

יהודים מלידה. 

הצטרפות ליהדות.

השלכותיה המעשיות של ההגדרה הדתית.

הגדרות במשטרים אנטישמיים.

האינקוויזיציה. 

רקע היסטורי

גרמניה הנאצית

חוק השבות

פסיקה עדכנית מהשנים האחרונות

הדיון התאורטי

ביבליוגרפיה.

במדינת ישראל להיות אדם יהודי משמעות חוקית, לגבי הזכות להגירה והתאזרחות, מעמד אישי כפיפות לחוקים דתיים, ואף יכולת רכישה של מקרקעין. לכן השאלה "מיהו יהודי?" הפכה לנושא פוליטי טעון. במספר תחומים נדרשו קריטריונים כדי לקבוע האם אדם הוא יהודי או לא. מדינת ישראל זקוקה לקריטריונים לקביעת יהדותו של אדם משום שיש לכך משמעות חוקית. ההלכה היהודית מגדירה בבירור מיהו יהודי מכיוון שהדבר משפיע על תחולת מצוות ההלכה עליו, וכן משפיע על הדרך בה צריך לנהוג באדם זה על פי ההלכה. זרמים לא אורתודוקסים ביהדות קובעים מיהו יהודי לצורך השתייכות לקהילה, אך הם נדרשים לכך במידה פחותה. גופים אנטישמיים גם הם נדרשו לשאלה מיהו יהודי, על מנת לזהות את הפרטים באוכלוסייה אותה הם רודפים.

החוק בישראל מכיר ביהדותו של אדם ומגדיר אותה לעניינם של שלושה יישומים מרכזיים: חוק השבות, רישום במרשם האוכלוסין, והכרעתו של בית דין בשאלות הנוגעות למעמד האישי של האדם כגון נישואין, גירושין וקבורה יהודית. ההגדרה שהוכתבה על ידי החוק ופורשה לאורך השנים על ידי שופטים שונים אינה מקבילה להגדרה הדתית.

חוק השבות מעניק את זכות העלייה ליהודים, כמעט ללא סייג. בסעיף 4ב ניתנת הגדרה "מיהו יהודי" לצורך חוק זה. נאמר שם: "לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר ואינו בן דת אחרת". זכות העלייה ניתנת גם לילדיו ולנכדיו של יהודי. חוק השבות קובע שתי קטגוריות של זכאים לעלייה: יהודים. לא-יהודים הזכאים לעלות לישראל כאילו היו יהודים.

החוק מוציא מכלל היהודים את מי שהמירו את דתם מרצון. בכך מנוגד חוק השבות הן להלכה היהודית שאינה מכירה ביציאה מן היהדות, והן לתפיסה חילונית הרואה ביהדות בראש ובראשונה זהות לאומית או תרבותית, כך שיכול אדם להיות יהודי בהזדהותו הלאומית ולקיים פולחן של דת אחרת. לעומת זאת, אין הגבלות על דתו של מי שזכאי לעלות מתוקף היותו בן משפחה של יהודי.

חוק השבות1 שנתקבל בכנסת פה-אחד, הוא מחוקי התשתית של מדינת ישראל (אף שלא הוכתר כ"חוק יסוד"). חוק השבות רואה את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי והוא שונה מחוקי הגירה הקיימים בארצות שונות, כדברי דוד בן-גוריון בכנסת בעת קבלת החוק :

"חוק השבות אין לו דבר עם חוקי הגירה ; זהו חוק ההגשמה של ההיסטוריה הישראלית. זכותו ההיסטורית של כל יהודי באשר הוא, לשוב ולהתיישב בישראל, אם מפני שהוא עשוק זכויות בנכר, אם מפני שאיננו בטוח בקיומו, אם מפני שהוא נדחק ומנושל בארצותיו, אם מפני שהוא מוקף שנאה ובוז, אם מפני שאיננו יכול לחיות חיים חדשים כרצונו, ואם מפני אהבתו למסורת העברית, לתרבות העברית, ולקוממיות ישראל"2.

חוק השבות דן בשאלות יסוד של הלאומיות היהודית: הזהות היהודית, וכן התאזרחות בני-משפחה מנישואי תערובת. התשתית להסדר נושאים אלה היא עקרונית-כללית ומורכבת מבחינות שונות ומגוונות, מן הבחינה הפילוסופית-אידיאולוגית, דרך הבחינה הסוציולוגית-אנתרופולוגית-היסטורית ועד הבחינה התיאולוגית-דתית ואחרון אחרון, בחינה ממצה ומסכמת - הבחינה המשפטית. ראוי להדגיש כי יהדותו של אדם מעניקה לו, בנוסף לזכות השבות, את זכות המרשם כיהודי, נושא שהוא בעל חשיבות עקרונית מירבית מבחינה לאומית וחברתית.

מייסדי המדינה לא ראו צורך בעת חקיקת החוק המקורי  בהגדרת "יהודי". השופט משה זילברג מסביר כי לענין "יהודי" בחוק זה :

"אין נודעת חשיבות מרובה כל-כך לדיוק ההגדרה המשפטית. כי חוק השבות. סוף סוף לא לסכסוכים ולמשפטים נוצר. מטרתו היא שיבת בנים לגבולם, ואם אדם הרואה עצמו יהודי מבקש לעלות ארצה, ושלטונות העלייה ישוכנעו, על-פי כל ראיה סבירה שהיא, כי אומנם יהודי הוא, ודאי לא ינעלו את שערי הארץ בפניו"3.

ברור כי הנסיבות מאז קום המדינה השתנו לבלי היכר, וסברתו של השופט זילברג התנפצה וחוק השבות הפך מוקד לסכסוכים ומשפטים שיש להם השלכה מכרעת על מהות המדינה, כמדינה יהודית ודמוקרטית. ואכן התפיסה המשפטית עברה במרוצת התקופה מאז קום המדינה שורה של שינויים, הנמשכים עד עצם היום הזה וזאת אף-על-פי ואולי בגלל שמדובר בנושא שהוא מנשמת אפה של מדינת ישראל.

יש להזכיר כי הפולמוס העיקרי, בעניני מרשם הזהות היהודית, התעורר , בעקבות הנחיות של שר הפנים דאז, בר יהודה, שהורה לרשום במרשם האוכלוסין כיהודים ילדי נישואי תערובת שהוריהם רוצים לרושמם כיהודים.

ממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון החליטה ביום  לשמוע "חוות-דעת של חכמי ישראל בארץ ובחו"ל בנידון זה", ופנתה לחמישים חכמי ישראל. בעקבות תשובות חכמי ישראל, שרובם תמכו במסורת הרבנית, חזרה בה הממשלה מהחלטתה4. נושא זה עלה שוב על הפרק בענין שליט נ' שר הפנים5 . בפסק-דין זה נידונה שאלת הרישום כיהודים במרשם האוכלוסין של ילדים מנישואי תערובת

- אב יהודי, הוא רב-סרן שליט ואשתו הלא-יהודיה. פסק-הדין דחה ברוב דעות חמישה לעומת ארבעה - את מבחן האובייקטיבי של ההלכה היהודית (נולד לאם יהודיה) ואימץ במקומו מבחן סובייקטיבי, שלפיו מספיקה, לצורך הרישום כיהודים במרשם האוכלוסין, הצהרה בתום-לב של ההורים. הגישה העיקרית בנימוקי הרוב נשענה על סמכויותיו המוגבלות של פקיד הרישום, יותר מאשר על אנליזה של מורשת היהדות6. המבחן הסובייקטיבי מבוסס על הזדהות אישית והגדרה עצמית. במבחן זה נעדר היסוד הדתי-הלכתי והדגש מופנה אל ההרגשה הסובייקטיבית, אף כי צריך שתהיה מבוססת גם על נתונים או סימני היכר אובייקטיביים. במשפט שליט נתמלאו כל היסודות האלה, שכן זו הייתה משפחה ישראלית, כמעט לכל דבר - הילדים נולדו ונתחנכו בישראל, ואף האם נהגה, חרף מוצאה הלא-יהודי, כישראלית.

לשם שינוי הלכת שליט, חוקקה הכנסת, כפתרון פשרה בין המגמה החילונית לבין התפיסה הדתית, את התיקון לחוק השבות, 7 (להלן: "התיקון לחוק השבות"). תיקון זה הפך את המצב המשפטי (כפי שנקבע בהלכת שליט) והחזיר לכנו, בדרך הגדרת הזהות היהודית, את המבחן האובייקטיבי, המבוסס בעיקרו על ההלכה, ומאידך הרחיב את מעגל זכאי השבות על-ידי תוספת זכות שבות לגבי בני-משפחה לא-יהודים (מנישואי תערובת).

לאור התיקון לחוק השבות, קיימים שני מסלולים של זכות השבות. המסלול הראשון, זכות מקורית ראשית - "כל יהודי זכאי לעלות ארצה" (סעיף 1 לחוק), מבוסס על הזהות היהודית. כמו-כן, נכללה, לראשונה, בתיקון לחוק השבות הגדרת "יהודי" בלשון זו:

"יהודי - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת" (סעיף 4ב לחוק).

המסלול השני של זכות השבות - שהוסף לפי התיקון לחוק השבות - זכות משנית נגזרת של בני-משפחה לא-יהודים (סעיף 4א לחוק), ובסעיפים הבאים בירור מפורט יותר של שני המסלולים. הגדרת "יהודי" בחוק השבות חלה במפורש, גם לצורכי מרשם אוכלוסין8. הגדרת הזהות היהודית אינה מבחינה בין דת ולאום. "יהודי" הוא מושג הכורך לאום ודת - יהדות אינה ניתנת להפרדה ופיצול בין דת ולאום. תורת ישראל ועם ישראל, מהות אחת הם, כדברי רבי סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה"9. בהקשר זה חודשה בימינו האימרה :

"מלבד העם היהודי, אין לך עם בעולם שאין לו אלא דת אחת, ואין לך דת אחת בעולם שיש לה עם אחד"10.

כדי למנוע את ההתנגשות והמתיחות בעם היהודי בשאלת "מיהו יהודי" ו"מיהו גר", הועלתה הצעה למחוק את פרטי הלאום והדת במרשם האוכלוסין. אולם מחיקת פרטי הלאום והדת לא תפתור את הבעיה שכן זכות אדם לתעודת עולה מכוח חוק השבות, בטענת יהדות, מצריכה החלטה מנהלית לגבי נכונות הטענה.

הצעת פתרון אחרת מבוססת על האבחנה בין לאום לדת: לדוגמא, גרים שעברו גיור לא-אורתודוכסי ירשמו כיהודים בפרק הלאום במרשם, ופרק הדת יישאר ריק11. הצעה זו, כגון לרישום ילדי אימוצים כיהודים בפרק הלאום, ולא בפרק הדת, אינה ראויה, שכן כמוה כרישום "יהודים לחצאין" או "יהודים על תנאי"12.

כיום פרשנות חוק השבות תלויה ועומדת בשורה של עתירות עקרוניות בבג"צ, כגון בנושאי הכרה בגיור לא-אורתודוכסי13, וכן נקבעה הלכה חדשה בענין מעמד בני-זוג לא-יהודים שנישאו לישראלים14 ועוד. מגמת חיבור זה, לברר את השאלות העיקריות השנויות במחלוקת משפטית וציבורית, תוך פרשנות סעיפי החוק.

ביבליוגרפיה לדוגמא

אליעזר דון יחיא - המשבר בשאלת מיהו יהודי - בתוך "משני עברי הגשר" -דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, בעריכת מרדכי בר-און וצבי צמרת, הוצאת יד יצחק בן צבי

יגאל עילם, יהדות כסטטוס קוו: פולמוס מיהו יהודי כהארה על יחסי דתיים וחילוניים במדינת ישראל, הוצאת עם עובד

שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי?, תל אביב, רסלינג

I. Englard, Religious Law in the Israel Legal System (Jerusalem) 62 n.

20.