‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי מינוי שופט ספרדי לביהמ"ש העליון?

בכל הקשור למינוי שופטים יש להבחין בין התקופה שקדמה לחקיקתו של חוק השופטים, לבין התקופה שאחרי חקיקתו.3 קודם לכניסתו לתוקף של חוק השופטים נשלט הליך מינויָם של השופטים על-ידי הסדר שמקורו בתקופה המנדטורית, על-פיו היה מינוי השופטים לבתי-המשפט הנמוכים בסמכות הנציב העליון, בעוד ששופטי בית-המשפט העליון המנדטורי מונו על-ידי הנציב העליון על-פי הוראה מאת המלך.4 על-פי סעיף 14(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, כל הסמכויות שהיו נתונות על-פי חוק מנדטורי למלך בריטניה, למזכירי המדינה שלו, לנציב העליון, לנציב העליון במועצתו או לממשלת ארץ-ישראל המנדטורית הועברו עם קום המדינה לידי ממשלת ישראל. הסמכויות של מינוי השופטים, למעט שופטי בית-המשפט העליון, הואצלו על-ידי הממשלה הזמנית לשר המשפטים, שאכן הסדיר כבר בימים הראשונים לאחר קום המדינה את מינויָם של ראשוני השופטים בבתי-משפט השלום ובבתי-המשפט המחוזיים, 6והוסיף למנות בדרך זו שופטים לבתי-המשפט הנמוכים עד לכניסתו לתוקף של חוק השופטים. על-פי הפרקטיקה שהתגבשה במשרד המשפטים, הקפידו שרי המשפטים הראשונים (פנחס רוזן, דב יוסף וחיים כהן) למנות שופטים על-סמך המלצותיהן של ועדות מייעצות (או בלשון הימים ההם: "מועצות"), שהורכבו מנציגיה של הסתדרות עורכי-הדין ומקרב שופטי בית-המשפט העליון (כאשר היה מדובר במינויים לבית-המשפט המחוזי) או שופטי בית-המשפט המחוזי (לגבי מינויים לבית-משפט השלום).

כאמור, מלכתחילה ביקשו רשויות המדינה לייחד את הליך המינוי של שופטי בית-המשפט העליון, ולא להסתפק במינוי על-ידי שר המשפטים. בהצעה שגובשה במשרד המשפטים וב"ועדת הוועדות" של מועצת המדינה הזמנית הוחלט שהממשלה היא שתמנה את שופטי בית-המשפט העליון על-פי המלצת שר המשפטים.7 בעקבות הצעתו של חבר מועצת המדינה, זרח ורהפטיג, החליטה מועצת המדינה לשנות את נוסח החוק המוצע כך ש"שופטי בית-המשפט העליון יתמנו לפי הצעת שר-המשפטים על-ידי הממשלה הזמנית באישור מועצת המדינה".8 הליך מינוי זה של שופטי בית-המשפט העליון נכלל במסגרת פקודת בתי-המשפט (הוראות מעבר)-.9 בהתאם לפקודת בתי-המשפט, היה שר המשפטים מביא, לאחר התייעצות עם ועדה מייעצת, רשימת שמות לדיון במליאת הממשלה. (פורמלית, לא היו שרי הממשלה האחרים מוסמכים להציע מועמדים, אלא רק לדון במועמדיו של שר המשפטים.) אם אישרה הממשלה מי מהמועמדים, היא העבירה את החלטתה לאישור מועצת העם (אחר-כך הכנסת), שם הועמדה בחירתו של כל מועמד להצבעה חשאית. הכנסת, כאמור, לא היתה מוסמכת להציע מועמדים משלה, כי אם רק לאשר או לסרב לאשר את המועמדים שבחרה הממשלה. יתר על-כן, הנוהג הלא-כתוב היה שעניינו של מועמד אינו עולה לדיון ולאישור בכנסת אלא אם מובטח מראש שמועמד זה אכן ייבחר, ולא יתבזה בדחייה על-ידי הכנסת. (לכן, בין השאר, לא הועלתה מועמדותו של דוד גויטין להרכבו הראשון של בית-המשפט העליון. בשל מוצאו האנגלי, נחשד גויטין בתחילה על-ידי חברים אחדים במועצת-העם ב"פרו-אנגליות").10 בדרך זו מונו שבעת שופטיו הראשונים של בית-המשפט העליון: משה זמורה, יצחק אולשן, מנחם דונקלבלום, שניאור זלמן חשין, שמחה אסף, שמעון אגרנט ומשה זילברג. חמשת הראשונים היוו את ההרכב הראשון של בית-המשפט.