‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי פרשנות משפטית?

הדוגמה המבססת את הטיעון התיאורטי שבחיבור מציבה זה מול זה שני סגנונות של שופטי בית-המשפט העליון שמייצגים תקופות שונות ותפיסות-עולם שונות. סגנונות אלה מייצגים, כל אחד כשלעצמו, עולם-תוכן בעל הקשר תרבותי מובחן שניתן לזיהוי מבחינת מקורותיו ותכניו. הראשון הוא השופט המנוח משה זילברג וסגנונו התלמודי, המשתמש בעברית באופן המנכיח אתנחתות, מכיר בחשיבה מעגלית ומפנים תודעת צדק שאכנה אותה "אַפּוֹרֶטִית". השני הוא השופט אהרן ברק וסגנונו התכליתי, המשתמש בעברית בסגנונה המערבי ומפנים תפיסה פונקציונלית של המשפט מבית-מדרשם של חכמי המשפט האמריקאי בשנות המלחמה הקרה. ההשוואה בין הסגנונות נעשית על-פי מידת השקיפות שבאה לידי ביטוי בתיאור קבלת ההחלטה המשפטית על-ידיהם. הטענה הינה כי סגנונו של השופט זילברג רגיש יותר למקומות שאינם ניתנים להכרעה, כי רגישות זו משקפת זהות תרבותית מובחנת מזו של השופט ברק, וכי היא מכילה מודעות למצב שאכנה אותו "אַפּוֹרֶטִי". המפגש הדמיוני בין שני סוגי שיח שמייצגים השופטים ברק וזילברג יוצב כדוגמה לשיח זהויות אפשרי אוטופי שבו עבודה על השוני הסגנוני והתרבותי מאפיינת את פעילותו של בית-המשפט העליון.

ראשיתו של החיבור (חלק ב) מציבה את המסגרת התיאורטית הפילוסופית המתארת את המושג היווני "אַפּוֹרִיָה", המציין מבוי סתום שאינו מאפשר הכרעה לכאן או לכאן, כפורה ומעניין לצורך הבנת הבעייתיות של השימוש בכללים משפטיים ומקומו של הצדק בקבלת החלטה משפטית. מוצעת בה קריאה של התפתחות השיח המשפטי המערבי כמתחמקת מהתמודדות ישירה עם מצב האַפּוֹרִיָה. מהלך זה מבוסס על התבוננות על המשפט כעל שיח שכללי המשחק ופעולות הדיבור שלו משתנים מזמן לזמן, ואשר הדיאלקטיקה המאפיינת את התפתחותו קשורה ליחסי זהות ולשינויים תרבותיים המשקפים טרנספורמציה של ויכוחים ישנים לוויכוחים חדשים בעלי תבנית דומה. התפתחויות תורת-משפטיות מתוארות במסגרת זו כמנסות לגבור על הבעייתיות האַפּוֹרֶטִית תוך הכחשתה, ותוך טרנספורמציה של השיח לשלב חדש של פורמליזם.

המשכו של החיבור (חלק ג) מוסיף את נדבך הזהות והמיקום התרבותי לתיאור הא-היסטורי של האַפּוֹרִיָה בחלק הקודם. מפגש זהויות הבאות לידי ביטוי בשיח המשפטי מייצר מצב אַפּוֹרֶטִי של בלתי-ניתנוּת להכרעה בין הסגנונות העומדים על הפרק, וכן מורכב לעיתים ממפגש של עמדות תרבותיות שונות כלפי מצב האַפּוֹרִיָה. בהתבסס על הכרחיותו של המצב האַפּוֹרֶטִי, כמתואר לעיל, אחד ממבחני ה"שוני" הפרשני האפשריים כלפי כתיבתם של שופטים הוא הבחנה בין כתיבה המאמצת את התובנה האַפּוֹרֶטִית לבין כתיבה שאינה עושה כן. שוני סגנוני זה עשוי להיות, כמו בדוגמת שני השופטים שכתיבתם נבחנת בחיבור, ביטוי לזהות תרבותית מובחנת שתוחמת את אופק התייחסותו של הפרשן אל הטקסט המשפטי. בהקשר הישראלי, הסגנון היהודי התלמודי מהווה מקור מובהק לאתגור השיח הקיים: מאחר שלחשיבה המערבית יש נטייה להכחיש את קיומה של האַפּוֹרִיָה, כפי שחלק ב מראה, סביר שסגנונות שונים באופן מהותי יתפתחו מתוך זהויות שאינן "מערביות" באופן מובהק ואשר מייצגות את "האחר" מזווית ההתבוננות של "המרכז". כתיבתו של השופט זילברג מייצגת אחרוּת כזאת. המהלך ההיסטורי התורת-משפטי שתואר בחלק הקודם יוצג בשלב זה אף הוא כחלק מהדיאלקטיקה ששיח-זהות מייצר. מפגש בין סגנונות שונים, המלווה במודעות למיקומם במקום ובזמן, עשוי להוות אידיאל לפיתוחה של תורת-משפט עכשווית ברוח הרעיון הנקרא "רב-תרבותיות".