‏290.00 ₪

כיצד נוצר האיזון בין חופש הביטוי והזכות לכבוד ושם טוב?

ראשית לכל, נוצר האיזון בחוק איסור לשון הרע. סעיף 1 לחוק מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול לבזות, להשפיל ולפגוע באדם אחר. החוק אוסר פרסומו של דבר שכזה בשל הפגיעה הגלומה בו באדם אחר. אך, האיסור אינו גורף ומוחלט ולצידו, התיר המחוקק פרסומים מסוימים כרצויים על אף פוטנציאל הפגיעה שקיים בהם. החוק מעניק הגנות לפרסומים שכאלו כמו הגנת תום הלב, הגנת אמת הפרסום, הגנת פרסומים מותרים. הגנות אלו מקפלות בתוכן נקודות איזון שונות שהמחוקק רואה אותן לראויות ביותר ביחס למצבים שונים.

בנוסף לאיזון שביצעה הכנסת בחקיקת חוק איסור לשון הרע, בית המשפט אף הוא עורך איזונים בין זכויות אלו בכל מקרה שנדון בפניו : בהתאם לנסיבותיו, בהתחשב במסלול שהתווה המחוקק, וב"ניסיון החיים והשכל הישר". בעבר, הרוח אשר עלתה מבית המשפט הייתה שבמלאכת האיזון בין חופש הביטוי והזכות לשם טוב יש להבין כי אלו שתי זכויות שמעמדן זהה ואין להעדיף אחת על פני השנייה מבחינת חשיבותה כזכות חוקתית. עם השנים, ניכרה בבית המשפט מגמה ברורה של הזזת נקודת האיזון לעבר העדפה ברורה של חופש הביטוי.

הדבר איננו מובן מאליו. המחלוקת בקרב השופטים בולטת בעיקר בד"נ 9/77 חברת החשמל נ. הארץ.[1] נידונה השאלה כיצד יש להתייחס להגנה שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע,[2] . אשר קובעת כי מקום בו הפרסום היה הבעת דעה על הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו, דעותיו של הנפגע, במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. באותה פרשה, נכתב בעיתון הארץ כי פקיד בכיר בחברת החשמל, אשר רכש מכונית יוקרתית, והבטיח, בשל זעם ציבורי, למכור את המכונית ולהשיב את הכסף לקופת הציבור, אינו באמת חפץ למכור את מכוניתו, והוא סבור שיוכל להתירה במחסן "עד אשר יחלוף הזעם הציבורי". האם דברים אלו הינם עובדה, שאינה חוסה תחת הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, היא הגנת "אמת דיברתי", או שמא דברים אלו הינם עמדה, אשר חוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע?

בעוד שדעת הרוב, מפי השופט לנדוי, פירשה ביטוי זה ככזה שמשתמע ממנו שהכותב יודע משהו, ועל כן ככתיבת עובדה לא נכונה, האיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי אינו איזון אנכי, אלא אופקי: אין להעמיד את חופש הביטוי, זכות שאף אינה כתובה עלי ספר, מעל לזכות לשם טוב: הזכויות שוות בערכן ויש לקיים ביניהן איזון אופקי. אבל אם בכל-זאת יש מקום לדרג בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, יש להעדיף את הזכות לשם טוב, בהיותה זכות-על, על פני חירות חופש הביטוי. פגיעה בשם הטוב ביהדות משולה לרצח. בהצעת חוק יסוד זכויות האדם והאזרח הוגבל חופש הביטוי, אך לא הוגבלה הזכות לשם טוב.

"הקיצוניות שבה נוקט המשפט האמריקני בהעדיפו את חופש הביטוי באופן מוחלט וקיצוני על-פי הזכות לשם טוב, מקומה לא יכירנה פה , יש לאתר את האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב , העיתונות תוכל למלא תפקידה הציבורי לבקר פעולתם של אישי ציבור גם ללא 'חופש השמצה'"...[3]

 את סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע ולפיו פרסום לא ייחשב לשון הרע אם הינו "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבור" אין לפרש בצמצום תוך העדפת חופש הביטוי, אלא כלשונו. לשון סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע (והחוק בכללו) מאזנת איזון ראוי בין הערכים המתנגשים של הזכות לשם טוב ושל חופש הביטוי. הוצאת לשון הרע חייבת להיעשות בתום לב ולעמוד בתנאי סעיף 15(4), קרי לתאר את התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי תוך הקפדה על האמת, ולהביע בגין כך עמדה שאגב אינה חייבת להיות אמת .

בעוד שהשופט שמגר, בדעת המיעוט, סבר כי האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב הינו אנכי, ובעקבות הדברים שנאמרו בבג"צ קול העם, חופש הביטוי גובר, דעת המיעוט, מפי השופט שמגר, סברה כי ניתן להקיש מן הדברים כי זוהי עמדתו של הכותב בלבד על סמך הנתונים, והכותב אינו יודע משהו מיוחד, ומביע עמדה תוך מתן אפשרות לקורא לשפוט. יש ליתן לחופש הביטוי מעמד-על, ופירושו של דבר כי אם להבעת הדעה משתרבבות עובדות אבל בהיקף נמוך, יש להעדיף את ההגנה על חופש הביטוי, שאחרת - אדם מן הישוב יחשוש למתוח ביקורת על פקיד ציבור כיוון שיחשוש מן ההליכים אשר צפויים לו מטעם אותו פקיד ציבור. יש לזכור כי לרשות הציבורית משאבים לנהל תביעות לשון הרע שכאלו, משאבים אשר אין בידיו של אדם פרטי, ואשר נגבו מכספי המיסים של הציבור. פירוש סעיף 15(4) באופן כזה ולפיו כל אי-דיוק עובדתי יוביל להשתת פיצויים בגין לשון הרע על המפרסם, יחניק את ביקורתו של אדם פרטי על רשות השלטון, בעוד ביקורת זו הינה באיבה, וזאת מחשש לפתיחת הליכים. יש להעדיף את חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב.

מאוחר יותר, חקיקת חוקי היסוד עיגנה את שתי הזכויות הנ"ל כזכויות חוקתיות שוות מעמד לא באופן פורמאלי מפורש אך באופן משתמע. עם זאת, נראה שהמגמה עדיין היא להרחיב את ההגנה המוענקת לחופש הביטוי.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-30 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

ששון ש', החילוניות החדשה, הוצאת רסלינג, (2019)

ידין ש'. רגולציה חדשה: מהפכה במשפט הציבורי, הוצאת נבו (2018)

בן כספית נתניהו – ביוגרפיה, הוצאת ספרי חמד (2018)

בן ציון להב "עיון בזכות לייצוג הולם במלאת יובל לקול העם ועשור לעיקרון ההעדפה המתקנת" קרית המשפט 4 106