‏290.00 ₪

חוקקה כנסת ישראל שני חוקי-יסוד חדשים שעניינם זכויות-אדם, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק. שני חוקי-יסוד אלה, כפי שפורשו על-ידי בית-המשפט העליון, מעניקים לבית-המשפט העליון סמכות לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית של הכנסת, ובמסגרת סמכות זו להכריז על בטלותם של חוקים שאינם עולים בקנה אחד עם הוראות חוקי-היסוד. "המהפכה החוקתית" שהתחוללה בעקבות חקיקתם של חוקי-היסוד, עם הסמכות לביטול חוקים שהיא מביאה בכנפיה, לא רק שחיזקה באופן משמעותי את מעמדו של בית-המשפט העליון, אלא שהיא הפכה אותו למעשה, במובן מסוים, לזרוע החזקה ביותר במשולש הזרועות השלטוניות.1 שינויים אלה עוררו באופן טבעי עניין ציבורי רב. אנשי ציבור ואקדמיה רבים התייחסו למהפכה ולשינויים שהיא חוללה במערכת היחסים שבין שלוש זרועות השלטון.2 עיקר הדיון נסב סביב התבונה והלגיטימיות שבעצם המהלך,3 תיאור השינויים שהמהלך חולל4 והערכת היקפם הצפוי.5 אולם מאמץ מחקרי מועט הושקע עד כה בעיסוק במבנהו ובהתנהלותו המוסדית של בית-המשפט כגוף,6 אף ששאלה זו מתבקשת מאליה.7

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693)

ע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221

ק' קליין "הסמכות המכוננת במדינת ישראל" משפטים ב  51;