‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי פרשנות צוואות?

תוכן העניינים

מבוא. 

צוואות – רקע כללי 

הצוואה בדין הישראלי 

הסדר שאינו מניח את הדעת. 

פרשנות בצוואות. 

פרשנותה של צוואה משותפת והדדית.

התכלית הסובייקטיבית. 

פרשנות תכליתית. 

משפט משווה הפרשנות התכליתית באירופה. 

הפרשנות התכליתית בארצות-הברית. 

פרשנות צוואה לאור “אומד-דעתו” של המצווה. 

מתי פונים ל ‘אומד הדעת’ של המצווה – מהצוואה ומהנסיבות. 

המאבק הפרשני בין לשון ההוראה לבין המטרה שעמדה בבסיסה. 

“פרשנות כפולה” – פירוש מילים בצוואה בשונה ממשמעותן הפשוטה. 

פירושה של צוואה החסרה הוראת הנחלה. 

“זכות עקיבה” בהוראות הצוואה. 

צוואה המפרטת את הרכוש, אך חסרה הוראות מצוות. 

פרשנות ביטוי בצוואה אחרת. 

תורת ‘הסרת האבסורד’ 

צוואה הניתנת לפירושים שונים. 

העדר מסוימות והעדפת פירוש מקיים. 

מספר פירושים שכולם מקיימים. 

אומד הדעת בצוואה חלקית - 

צוואה ישנה, שסביר שהמצווה שכח מקיומה. 

לשון הצוואה. 

בדיקת לשון הצוואה – רק לאחר שברור שזו צוואה. 

כותרת המסמך – “מסמך והתחייבות”. 

צוואה שהיא “הצהרה בלתי-חוזרת”. 

טקס קריאת צוואה. 

פשרנות צוואה והסתייגות מפס"ד אפרופים : חוזה לעומת צוואה. 

לשון ברורה. 

הצעת החוק של חבר הכנסת יריב לוין לתיקון סעיף 25(א), בכדי שיבטל את פסק דין אפרופים.. 

דעת המלומדים והפסיקה בהתייחסויות לתיקון 

ביבליוגרפיה. 

ההגדרה המילונית הפשוטה למונח צוואה הינה: "הצהרה פורמאלית בכתב או בעל-פה, שבה מורה האדם מה ייעשה ברכושו לאחר מותו" .

הצוואה מתאפיינת בשלוש תכונות יסוד ייחודיות[1]: התכונה האחת הינה כי הצוואה היא פרי רצונו של המצווה. ולכן יש לכבדה כדברי השופט מיכאל חשין בע"א קרן לב"י נ' בינשטוק[2]:

"...עיקרון יסוד הוא במשפט הצוואות – והוא הראשון והנעלה בין נעלים – כי 'מצווה לקיים דברי המת'. מכירים אנו בזכותו של אדם... לשלוט על חלוקת נכסים לאחר מות, וכי על-פיו יישק דבר... רצונו של אדם הוא מכבוד האדם... נשמור על כבוד המת והוא כבוד החי..."

המצווה יכול להביע את צוואתו בכל שפה שיחפוץ ועל-פי כל סימן שירצה בו. מותר לו למוריש להיזקק לכל לקסיקון שבו יחפוץ. כדברי ברק, "הוא רשאי לכנות שחור כלבן ולבן כשחור. הלשון היא כחומר בידיו". בכך שונה צוואה מטקסט של המשפט הציבורי. זה האחרון מופנה לציבור. עליו להיות בלשון המובנת לציבור. לא כן הצוואה. זו המשקפת את רצון המצווה. היא צריכה להביע את מחשבתו, וממילא מותר לה למצוא ביטוי באופן שבו יחפוץ המצווה. מבחינה זו דומה הצוואה לחוזה. תכונה נוספת המייחדת את הצוואה הינה כי נדרשת צורה לגיבושה. בעוד שחוזה יכול להיעשות בכל צורה, בצוואה נדרשות צורות מיוחדות[3].

אכן, על גישתו הליברלית של המחוקק הישראלי לעניין תצורת הצוואה ניתן ללמוד יפה מדברי ההסבר להצעת החוק המקורית, בעמ' 73-72, בהם נאמר:

"כל דרישות החוק לגבי צורת הצוואה אינן באות אלא כדי לאמת את רצון המצווה ולהישמר בפני זיופים ותחבולות מרמה. אין לייחס לפרטי הצורה חשיבות יתירה (כפי שעושה זאת החוק הצרפתי, סעיף 1001) ובודאי לא ערך אבסולוטי, כאילו היה בהם תריס מוחלט ויחידי השומר מתקלות. לכן יש לתת לבית המשפט שיקול דעת מסוים להקל במילוי הדרישות הפורמאליות לדקדוקיהן, כל עוד אמיתות הצוואה אינה מוטלת בספק. הצעתנו נובעת מן המגמה הכללית להשתחרר מפורמאליות יתירה ולהעדיף את התוכן על הצורה. המשפט העברי דורש מצד אחד שמירה קפדנית על נוסחאות מסוימות... מצד שני הוא פיתח את המושג של ,צוואה משום מצווה לקיים דברי המת'. בחוקים זרים לא מצאנו דוגמה להוראה דידן".

תכונה שלישית המייחדת צוואה היא כי היא מהווה פעולה משפטית חד-צדדית והיא משתכללת בלא צורך בקליטה. היא מהווה נורמה אמבולטורית. אין היא מבססת אינטרס הסתמכות. אמת, לעיתים יש להם ליורשים ציפייה לרשת את יקירם, אך ציפייה זו אינה מוגנת בחיי המצווה. ייחוד זה הצוואה משפיע על פרשנותה. ברם, מפאת קוצר היריעה לא נוכל לעמוד כאן על עניין הפרשנות ולהרחיב בו יתר על המידה.

חוק הירושה אינו קובע הסדר מפורש בדבר הצוואה המשותפת. אין הוא קובע במפורש הסדר המכיר ב"מוסד" זה, ואין הוא קובע במפורש הוראה השוללת "מוסד" זה. כיצד תפורש שתיקה זו? טדסקי גרס כי לפנינו הסדר שלילי[4]. לעומתו גורס שילה כי שתיקת חוק הירושה או הסדר שלילי, וכי הצוואה המשותפת מוכרת בישראל.

מבחינת הצורה אין מניעה לעריכת צוואה משותפת בעדים במסמך אחד. לעומת זאת לא יהיה ניתן לערוך צוואה משותפת בכתב יד בצוואה אחת, שכן לא כל אחד מהמצווים כתב בכתב ידו את כל הצוואה. זאת ועוד, הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, המבטלת הוראה בצוואה המזכה את מי שערך אותה או שהיה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, תחול גם בצוואה משותפת[8], חופשי המצווה השני לחזור בו מהצוואה[9]. על תוצאה אחרונה זו נמתחה ביקורת והיא הושארה בצריך עיון[10].

ההסדר הקיים בכל הנוגע לצוואה המשותפת אינו מניח את הדעת. בצדק ציין טדסקי כי כמה הסדרים הקבועים בחוק הירושה אינם עולים בקנה אחד עם ההכרה בצוואה המשותפת. כך, למשל, נקבע בחוק הירושה כי "אין צוואה נעשית על-ידי המצווה עצמו"[11]. יש רגליים לסברה כי הסדר זה "שולל לא רק את הצוואה ע"י שלוח אלא גם את הצוואה המשותפת. כל פעם שרוצים במעשה האישי של פלוני, דוחים אנו מעשה קיבוצי שלו ושל אחרים גם יחד. כאשר בפנינו הבעת דעה או הבעת רצון משותפת של שניים, יש מקום להשערה כי אחד – או כל אחד – השפיע על דעת האחר"[12].

גם ההוראה בדבר האיסור על השתתפות בעריכת הצוואה אינה תואמת את התנהגות הצדדים הטיפוסית בצוואה משותפת. בצדק ציין טדסקי, כי הוראת חוק הירושה, שלפיה רשאי המצווה לבטל בכל עת את צוואתו על-ידי השמדתה[13], מתעלמת "מהאפשרות של צוואה משותפת, ואם בכל זאת נחייב אפשרות זו במשפטנו, לא בנקל נמצא פתרון שיהיה הגיוני בנסיבות העניין ובו בזמן לא יעשה את הסעיפים הנ"ל פלסתר"[14]. עם זאת אימוץ ההשקפה כי קיים הסדר שלילי בדבר הצוואה המשותפת מרחיק לכת. על כל פנים, אין כל סיבה שלא לראות – במסגרת ההסדרים הקיימים, ועל-פיהם – בצוואה המשותפת כצוואתו הנפרדת של כל אחד מהמצווים. זהו ההסדר שהתקבל בישראל. בכך ניתן תוקף לפרקטיקה הקיימת בישראל לערוך צוואות משותפות. עם זאת מעורר הסדר זה קשיים לא פשוטים בהחלת הוראות החוק על הצוואות הבודדות. במיוחד מתעורר קושי בכל הנוגע לאיסור על השתתפות בעריכת הצוואה. קושי נוסף הקיים הוא בגישה, כי גם בצוואה המשותפת וההדדית רשאי המצווה הנותר בחיים לחזור בו מהצוואה ולערוך צוואה חדשה. דבר זה נוגד את ההדדיות שבצוואה. ברם, את התוצאה הזו ניתן למנוע על דרך עיקרון תום הלב[15].

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

שלי קרייצר לוי ואיילת בלכר פריגת "הנה היה אדם ואיננו" על פרשנות צוואה, נשמה חסרה, וכבוד המת", כתב עת "הון משפחתי", , כרך א, מס' 1

שחר ליפשיץ ואלעד פינקלשטיין, "מבט הרמניוטי על פרשנות חוזים", משפטים מג 

ברק, א' . פרשנות במשפט (פרק 5, פרשנות הצוואה) 69

Theo bald on Wills (12th ed, by O.R. Marshall, London) p. 28-29.