עבודה אקדמית? חפשו עכשיו במאגר הענק, האיכותי והעדכני ביותר:

ב"ה  15,000 עבודות אקדמיות בחינם/ במחיר שפוי:99-390 שח. 

אתר ברוח חב"ד 

שיתוף מידע ללא גזל.

החומר באתר משמש השראה וחומר עזר בלבד. אסור להשתמש בקובץ העבודה להגשה למוסד אקדמי.

طُلَّاب 

Русский студенты

Français            አማርኛ

חוות דעת על מרצים

תוצאת תמונה עבור ‪PAypal‬‏

תמונה קשורה  ×ª×•×¦××ª תמונה עבור ישראכרטתוצאת תמונה עבור אמריקן אקספרס

תוצאת תמונה עבור פפר       ×ª×•×¦××ª תמונה עבור פייבוקס     Ã—ª×•×¦××ª תמונה עבור ביט

תשלום בחיוב אשראי טלפוני דרך נציג שירות 24/7        

תוצאת תמונה עבור העברה בנקאית

סמינריון בקולנוע ושואה - ייצוג ילדיהם של ניצולי שואה ומבע קולנועי (עבודה אקדמית מס. 1794)


‏390.00 ₪

32 עמ'

ייצוג ילדיהם של ניצולי שואה  בקולנוע הישראלי

שאלת המחקר: 

כיצד בא לידי ביטוי ייצוג ילדים ניצולי שואה בקולנוע הישראלי?

תוכן העניינים 

מבוא. 3

שאלת המחקר:. 3

מתודולוגיה. 4

גישות למחקר האיכותני 4

אמצעים קולנועיים מתודולוגיים אליהם אתייחס בניתוח:. 4

רקע היסטורי – ילדים ניצולי שואה. 5

ניצולי השואה וילדיהם. 12

ניצולים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים. 12

המבע הקולנועי וייצוג ילדים ניצולי השואה בקולנוע הישראלי 13

הקיץ של אביה. 13

יחסי אם-בת   : ניצולת השואה מול הצברית. 13

היצירה כאוטוביוגרפיה. 14

עיצוב העולם הבדיוני: עלילה, מבנה, דמויות. 15

סצנת הפתיחה. 18

אבא'לה בוא ללונה פארק. 20

תקציר. 20

אירועים חשובים לאורך הסרט וניתוח קצר, סצנות ראשונה ואחרונה. 21

שימוש במצלמות. 21

המוסיקה כמבע קולנועי מניפולטיבי 21

אמצעי המבע הקולנועי בסרט. 21

מטאליק בלוז 22

ללכת על המים. 23

ללכת על המים" מול "מטאליק בלוז 27

סיכום. 30

ביבליוגרפיה. 31

פילמוגרפיה. 32

 

עבודה זו תעסוק בנושא חשוב בקולנוע ובאקדמיה הישראלית, סוגיית הייצוג של ילדי ניצולי שואה במבע קולנועי בסרטים ישראליים. הסוגיה תיבחן על בסיס ניתוחם של מספר סרטי קולנוע ישראליים על בסיס ניתוח איכותני.

סמינריון בקולנוע, תקשורת ייצוג ילדיהם של ניצולי שואה בקולנוע הישראלי

סרטים נבחרים:

הקיץ של אביה (אבי כהן)  

מטאליק בלוז (דני ורטה)  

ללכת על המים (איתן פוקס)  

אבא'לה בוא ללונה פארק (ניצה גונן)  

 

 

מתודולוגיה

אמצעים קולנועיים מתודולוגיים אליהם אתייחס בניתוח:

  • שימוש בקריין יודע כל (וקול) וכריזמטי
  • צילום המשנה תודעת המצולם וגורם לא לשנות התנהגותו הרגילה
  • הנגדה בין סצנות עוקבות
  • מוסיקה מלווה להעצמת הדרמה
  • תקריבים- מחמיאים או כאלה שאינם מחמיאים
  • צילום מחמיא לגיבורי הסרט
  • סיום סצנה במשפט מחץ קליט הנותן לה נפח דרמטי ומסכם
  • הנגדה חדה ע"י הדבקה של תיאורים מנוגדים 

 

כשאמנים ניצולים ביקשו לתת ביטוי לשואה ביצירותיהם בשנות ה-50, הממסד האמנותי לא היה ערוך להתמודד עם הנושא. אמנות שעוסקת בשואה נתפסה כבעלת אופי תיעודי, שלא ראוי להתייחס אליה בכובד ראש. למשל, מרסל ינקו (שהגיע מרומניה, לאחר שהיה עד לפוגרום בבוקרשט), עסק ברישומיו במתקפות הנאצים על היהודים, אבל אמרו לו להניח לזה כי איש לא מעוניין בנושאים אלה. תחושת הדחייה הממסדית הייתה קשה מאוד לאמנים.

התיאטרון הישראלי בשנות ה-50 התמקד בחוויותיו של האיש הארץ. המחזות המועטים שהועלו בנושא השואה חוזרים על הדימוי הבעייתי של ניצולי השואה ועל התפיסה שיש להשאיר את הזיכרונות מאחור ולפתוח דף חדש בארץ-ישראל.

הקולנוע הדוקומנטרי התעלם מניצולי השואה בישראל. הסרטים בשנים אלה הציגו את תפיסת העולם החד מימדי: הם עסקו ב'לקח' הציוני של השואה – חשיבות הקמתה של מדינה יהודית בא"י שתהווה פיצוי. הסרטים הציגו את המעבר השטחי והמהיר משואה לתקומה. לדוגמא, הסרט "דרכנו לחיים" (ברוך דינר), פותח בחגיגות יום העצמאות. ילד מתיישב ליד זקן שקורא בספרו של הרצל, 'מדינת היהודים'. הסרט מתמקד בבנייה, בהתפתחות של המדינה החוגגת עשור להקמתה, ומתחיל מאזכור מרומז של האנתיטזה – יהודי אירופה בשואה. כך הוא יוצר קישור סמוי בין ניצולי השואה לבין המושג "כצאן לטבח". ניצולי השואה מוצגים כמי שהשתלבו לחלוטין: בחורה מטפסת על עץ, בחור בונה בית. לאנשים אלה, אין שם או קול, הם סמלים של המושג "משואה לתקומה", והשוטים מלווים בקריינות: "אלה שהגיעו מהריסות אנושיות, ממחנות נאצים רצחניים..... כאן הם מגיעים לארץ פתוחה וחופשית בה חיים בשלום".כמו כן, ניצולי השואה מתוארים אותו הדבר כמו העולים ממרוקו ומעיראק, וזה מגמד את הטרגדיה שהניצולים עברו.  

בקולנוע העלילתי ניכרו מגמות דומות: הופקו סרטים מעטים שעסקו בשואה, דימוים הבעייתי של ניצולי השואה היה חלק בלתי נפרד מעיצוב דמותם. הדיוקנאות המגוונים של ניצולי השואה – צומצמו לישות הומוגנית בעלת דימוי שלילי. הם תוארו כדמויות עלובות, דוויות, שבורות בגופן וברוחן. 

אלה שוחט טוענת שהממסד הקולנועי השאכנזי יצר בעשורים הראשונים חלוקה בינארית בין אשכנזים למזרחים כדי לשמר את האינטרסים שלו. ליאת שטייר-לבני מסכימה עם הדעה של אלה שוחט, אבל מוסיפה בספרה "שתי פנים במראה", שבחלק מהסרטים שהופקו בשנים אלו אפשר למצוא מגמה מורכבת יותר. לטענתה, הסרטים לא מעניקים לכל האשכנזים עמדה של עליונות, אלא יוצרים הבחנה ברורה בין אשכנזים ותיקים לניצולי שואה. האשכנזים הוותיקים מתוארים כאליטה, אבל הדימוי של ניצולי השואה אפילו שלילי יותר מיוצאי אסיה וצפון אפריקה. אלה מתוארים כמסוגלים להשתלב בחברה החדשה במהירות יחסית, לעומת ניצולי השואה שמתוארים כציבור שעמוס בתכונות שליליות, שמתקשה להשתלב בחברה ולעתים גם נשאר בשוליים.

כאשר הודיע דוד בן גוריון מעל בימת הכנסת, על חטיפת אייכמן, הבאתו לארץ והעמדתו לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, געשה הארץ. במשפט הופיעו 110 עדים (מישראל ומאירופה). בפעם הראשונה עומתה החברה הישראלית עם סיפוריהם האישיים של הניצולים. השפעת המשפט על ייצוג השואה וניצולי השואה בתרבות הישראלית הייתה מורכבת. המעבר אל חוויית הפרט החל לקרב את השואה לחברה הישראלית. נפתחה הדלת להתקרבות אל תחושות השכול והאובדן של ניצולי השואה ולהתבוננות בגורלם במבט אחר. תיאטרון היידיש זכה לתחייה מחודשת. הגיע קהל שלא השתייך לעולם הזה אבל ביקש להכירו. ארגנה הסתדרות העובדים הכללית תערוכה נודדת לציוריו של יהודה בקון, שהציג ציורים של אושוויץ ומאוטהואזן שצייר. אמנים נוספים חזרו לעסוק בשואה, גם כאלה שלא היו ניצולים, כמו יגאל תומרקין ומרדכי ארדון.

את המורכבות כלפי השואה ואופן תפיסתה בישראל ניתן למצוא בתיאטרון. המחזה הפוליטי של חנוך לוין, "מלכת האמבטיה" שעורר סערה ציבורית, ביקר את האופוריה שהשתלטה על הישראלים לאחר מלחמת ששת הימים ואת השימוש בשואה כרציונליזציה שנועדה להצדיק את הגזענות כלפי הערבים והמזרחים.

מהפך ועליית "הליכוד" לשלטון השפיעה על תפיסת השואה: האליטה הישנה, שדחקה לשוליים את המזרחים והיהודים הגלותיים, התחלפה במנהיג ובשלטון שנתן לגיטימציה לתרבותם. בגין הכניס את השואה לרטוריקה הפוליטית היום-יומית בגלל ההקבלה שיצר בין ערבים לנאצים ובין היטלר לערפאת.

בסרטים הדוקומנטריים של שנות ה-60 וה-70, הטראומה עומדת במרכז, ומה שהיה פעם מובלע הפך למפורש. השואה נדונה לעומק, והוצגה כחלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. הסרטים הציגו גורלות שונים והקדישו חלק רחב לסיפוריהם של ניצולי השואה. הם ביטלו את האחידות שנוצרה במחיר מחיקת זהויות והשתקת הסיפורים האישיים. הניצולים הפכו מדמויות שטוחות סמליות לדמויות בשר ודם בעלות סיפור אישי. אמנם הם עדיין המשיכו את תהליך "משואה לתקומה", אבל מתחילה להימתח ביקורת על התנהגות של אנשי הישוב.

הסרט "ובדמיך חיי" (דוד פרלוב) היה הראשון שהציב את השואה במרכז. הוא ביטל את הנתק בין הגולה לישראל, בין שואה לחיים בהווה בארץ, ויצר רצף שמערבל את הזהויות. הוא תיאר את ישראל דרך אנדרטאות לשואה: לקיבוץ יד מרדכי – הוא התייחס מתוך פסלו של מרדכי אנלביץ', לירושלים הוא התייחס מתוך "יד ושם". דיון זה בשואה מתוך ההווה הישראלי מחק למעשה את המעבר הלינארי הברור משואה לתקומה ושבר את הסיפור הלאומי.

הסרט "למה לא הפציצו את אושוויץ?" (חנניה אמוץ) הטיח האשמות קשות נגד בעלות הברית. הוא חשף תרשימים ודגם מוקטן של מחנה, תמונות סטילס, מפות, תמונות וציורים של המשרפות. זאת הפעם הראשונה שסרט ישראלי מותח ביקורת על יחס היישוב הארץ-ישראלי לשואה. הסרט גם חיזק את התפיסה לפיה העולם שתק, ותיאר התעלמות מבקשות היהודים וממצוקותיהם. בניגוד לסרטים בעשורים הקודמים שבהם סיפור הלקח הציוני כבש את הטקסט והשואה נדחקה לסב-טקסט, כאן היה הדבר הפוך והשואה הועמדה במרכז. 

 

במרכז הסרט "אבא'לה בוא ללונה פארק" (ניצה גונן) עומדת מערכת יחסים בין אב לבנו שהייתה מבוססת על קשר של שתיקה, ובתוצרותיה. זהו סרט מסע של שני אנשים שמתחילים את הדרך מרוחקים ומנוכרים ומסיימים אותה ביחסים של קרבה והשלמה. כשהם מתחילים את המסע מרדכי האב מסביר לילדיו על מראה העיירה בעבר. הוא נשבר לא פעם, בוכה ועובר טלטלה רגשית המנוצחת ע"י המצלמה.

שמוליק הוא האנטיתזה של אביו, מוחצן וקולני, מביע רתיעה מהגולה, מהאוכל, מהתרבות ומהמנהגים. הוא נטפל בגסות לפולנים בסביבתו. במהלך המסע הוא משנה את גישתו לנושא. המפגש של שמוליק עם אושוויץ גורם לו להתמוטט, הוא בוכה, קורא לעצמו פחדן, ובסיום הסרט האב והבן מתקרבים. (הנטמן).

ב"הבחירה הוגורל" (ציפי רייבנבך) מתארת הבמאית את שגרת חייהם של הוריה ניצולי השואה. המצלמה עוברת איתם מחדר לחדר, מקדישה להם את הסרט כולו. האבא מספר על העבר בשקט ובריחוק, הוא קובע שלכל אדם יש את הגורל שלו, וככה הוא יוצר ריחוק בין העבר להווה. לעומתו, אישתו לא מסוגלת לדבר. בסופו של דבר היא מתפרצת ומגלה לבתה שבלילות רואה מראות מהשואה, היא לא מפסיקה לחשוב על בני המשפחה ולהתנתק משם. ובסיום הסרט היא מבטיחה לבתה שתמשיך לספר כל יום, כי עכשיו היא יכולה סוף סוף להירדם.

בניגוד לסרטים הדוקומנטריים, הסרטים העלילתיים בשנים אלה מציגים לרוב דמויות של ניצולי שואה בעלות אפיון בעייתי ושלילי. הדימוי נע מדמויות של נוכלים וסוטים, דרך דיון נרחב במחלות נפש.

הסרט "תל אביב –ברלין" (ציפי טרופה) עוקב אחר בנימין אוקשטיין, ניצול שואה המתקשה להתאקלם בארץ. השואה נותרת בסרט כאירוע ערטלאי. כמו בקולנוע המוקדם, אין בו שום דיון בגטאות, במחנות, בגורלות השונים ובטראומות הקשות. במקום העיסוק בשואה, השואה מנווטת לחידוד דמותם השלילית של ניצויל השואה.

"הקיץ של אביה" (אלי כהן) מתמקד במערכת יחסים בין ילדה בת 10 לבין אמה ניצולת השואה בישראל . אביה מנסה לגשש את דרכה אל אמה המסויגת, הנכנסת ויוצאת מבתי חולים לחולי נפש. הדיון בניצולת השואה ובתה משמש למתיחת ביקורת חריפה על החברה הקולטת ולפירוק הסיפור הציוני שלפיו התקבלו ניצולי השואה בארץ במאור פנים. הסרט אינו עוסק בשואה עצמה, אבל כן מופיע בו סיפור קטן פרטי שהופך למכשיר פוליטי-חברתי.

 

ביבליוגרפיה חלקית (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

תמר ברגר ושירה אבגי. דור שני ושלישי. המכון ללימודי השואה ע"ש חדוה אייבשיץ ז"ל.

דורסט, נ. . אובדן והתפתחות: טראומטיזציה וטיפול נפשי בילדים ניצולי שואה. מתוך ז. סולומון.

הנטמן, ש. ילדות בצל השואה: ילדים- ניצולים ודור שני (עמ' 64-81). הוצאת הקיבוץ המאוחד.  השפעת טראומת השואה על הזדקנותם של אנשים שהיו ילדים בתקופת השואה. ז. סולומון וג'. צ'ייטין (עורכות). הוצאת הקיבוץ המאוחד. 

ז. סולומון וג'. צ'ייטין (עורכות). ילדות בצל השואה: ילדים- ניצולים ודור שני (עמ' 171-201). הוצאת הקיבוץ המאוחד. 

 


העבודה האקדמית בקובץ וורד פתוח, ניתן לעריכה והכנסת פרטיך. גופן דיויד 12, רווח 1.5. שתי שניות לאחר הרכישה, קובץ העבודה האקדמית ייפתח לך באתר מיידית אוטומטית + יישלח קובץ גיבוי וקבלה למייל שהזנת

בזמן הקניה, תועברו לאתר מאובטח ורק שם תתבצע הקניה


‏390.00 ₪

תוספות

בעלי חשבון פייפאל
כל כרטיס אשראי כולל דיירקט, ויזה נטען (לא דיינרס)