‏290.00 ₪

החוזה הוא המכשיר המשפטי המרכזי להסדרת היחסים הבין-אישיים. מכאן חשיבותם של הכללים לפירוש החוזה. הספרות העיונית בישראל ובמשפט המקובל בסוגיות אלה אינה רבה. לא נעשה ניסיון של ממש להשוות בין פרשנות החוזה לפרשנות הצוואה ולפרשנותם של טקסטים אלה מהמשפט הפרטי עם פרשנותם של טקסטים מהמשפט הציבורי (החוק והחוקה). המייחד את ספרי זה שהוא רואה עצמו כחוליה בשרשרת. השרשרת היא תורת הפרשנות הכללית. על-פיה טקסט משפטי מתפרש על-פי תכליתו (הפרשנות התכליתית). תכלית זו היא התכלית הסובייקטיבית (רצונו של יוצר הטקסט) והתכלית האובייקטיבית (רצון השיטה). דיני הפרשנות הם האיזון העדין בין רצון היוצר לרצון השיטה. גבול הפרשנות הוא גבול הלשון. אין ליתן לטקסט מובן המגשים את תכליתו אך אשר הלשון (הציבורית או הפרטית) אינה יכולה לשאת. פרשנות החוזה מהווה אך חוליה בשרשרת זו. שרשרת זו כוללת בחובה את החוליות האלה: פרשנות הצוואה (הרגילה וההדדית), פירוש החוזה (הרגיל, הקיבוצי, האחיד), פירוש התקנה והחוק, פירוש החוקה (וחוקי היסוד). בקצה אחד של השרשרת מונחת חוליית הצוואה ובה יש ליתן משקל מרכזי לרצון היוצר. אין אינטרס אחר הראוי להגנה. בקצה האחר של השרשרת מצויה החוקה, ובה יש ליתן משקל מרכזי לערכי היסוד של החברה. בין שני קצוות אלה יש למקם את פירוש החוזה (בקרבת הצוואה) ופירוש החוק (בקרבת החוקה). אכן, בפרשנות החוזה יש להגשים את רצונם המשותף של יוצרי החוזה. יש לעשות כן על רקע "רצונה של השיטה", ובמסגרת המגבלות הלשוניות.

פרשנות היא מתן מובן או משמעות לאירוע[1]. בחוזים, האירוע נושא הפרשנות הוא ה"טקסט" המעגן בחובו את החוזה[2]. טקסט זה יכול שיהא כתב המעגן בחובו התחייבות (בין שהכתב חיוני להיווצרותה של ההתחייבות[3] ובין שלאו). טקסט זה יכול שיהא התנהגות (שאינה כתב), כגון דברים בעל-פה[4] או התנהגות ללא מילים[5]. אכן, "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת"[6]. בכל המצבים הללו – כתב, על-פה, התנהגות אחרת – נוצר "טקסט" חוזי המשמש אובייקט לפרשנות חוזים[7]. "טקסט" זה נתפס בחושינו בלשון שבה אנו דוברים. אנו "קולטים" את ההתנהגות – גם אם היא מהווה שתיקה – באמצעות הלשון המוכרת לנו. טקסט חוזי-לשוני זה הוא המשמש יסוד לפרשנות. הפרשנות מהווה אפוא "מיצוי האמור בטקסט עצמו"[8]. מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט החוזי שולף הפרשן את משמעותו המשפטית[9]. פרשנותו של חוזה היא אפוא שליפת משמעות משפטית מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט החוזי[10]. בכך נבדל הבלשן העוסק בחוזה מפרשן. הבלשן משרטט את מכלול המובנים שניתן לתת לטקסט החוזי בלשון פלונית. הפרשן בוחר מבין מגוון משמעויות אלה את המשמעות המשפטית של הטקסט. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני[11]:

"איננו בלשנים. אנו פרשנים, ותפקידנו הוא לשלוף מתוך קשת המשמעויות הלשוניות את המשמעות המשפטית... מתוך האפשרויות הלשוניות עלינו לקבוע אותה משמעות אחת ויחידה אשר יש ליתן ללשון החוק לעניין הסוגיה העומדת להכרעתנו".

דברים אלה, ורבים כמותם[12], נאמרו לרוב לעניין פרשנות טקסט שהוא דבר חקיקה. עם זאת הם חלים באותה מידה לעניין פרשנות טקסט שהוא מסמך מהמשפט הפרטי[13]. על כן חלים דברים אלה גם לעניין פירושה של צוואה[14] ופירושו של חוזה[15]. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני[16]:

"כלל הפרשנות הבסיסי בדיני חוזים הינו, כי מבין המשמעויות הלשוניות של 'הטקסט' החוזי על הפרשן לבחור באותה משמעות משפטית המגשימה את 'אומד דעתם של הצדדים'... בקביעת מיתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט החוזי (בין אם הוא בעל-פה ובין אם הוא בכתב) פועל הפרשן כבלשן. הוא שואל עצמו, מהן המשמעויות שניתן ליתן, בשפה שבה נכרת החוזה... ללשונו. מתוך מיגוון המשמעויות הלשוניות שולף הפרשן משמעות (משפטית) אחת ויחידה. 'כלל השליפה' הינו אומד-דעתם של הצדדים, כלומר התכלית שהחוזה נועד להגשים".

ועל אותו רעיון חזרתי בפרשה אחרת:

"פרשנות אינה אך בלשנות. איננו שואלים את עצמנו אך את השאלה: 'מה פירוש הדיבור 'מכל סיבה' או 'מסיבה כלשהי' בלשון העברית'. השאלה שאנו מציגים לעצמנו הינה, מהו המסר הנורמטיבי – כלומר, מהי המשמעות המשפטית (להבדיל מהלשונית) – העולה מלשון המסמך בהקשרו. ענין לנו, איפוא, בפרשנות משפטית של המסמך".

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית  350-319

א' ברק פרשנות במשפט, כרך ד, פרשנות החוזה 

ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, ) 499-450.

ש' לרנר "דיני חוזים-מגמות והערכה",משפטים כא  41-6,33

פרופ' גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי ע' 123.