‏290.00 ₪

כיצד באה לידי ביטוי הפרדת הדת מהמדינה?

תוכן עניינים:

מבוא. 

הפרדה בין דת למדינה. 

פרק 1: ליברליזם וניטרליות: טיעונים נגד תמיכה. 

1. מבוא. 

2. שמירה על הסדר והשלום.. 

3. הפגיעה במצפון 

פרק 2: ליברליזם וניטרליות: טיעונים נגד העדפה. 

1. כבוד. 

2. אוטונומיה. 

3. שוויון 

4. היעדר מומחיות. 

5. פלורליזם וסובלנות. 

6. הוגנות. 

7. סיכום.. 

ביבליוגרפיה. 

בשיח הליברלי בישראל רווחת הדעה שאחת הבעיות המעיקות על המדינה היא החיבור בינה לבין הדת, והפתרון הראוי לה הוא 'הפרדת הדת מהמדינה' (להלן גם: 'הפרדה'). לעתים הצעה זו נסמכת על מה שמציעיה תופסים בתור הדוגמה האמריקנית, כלומר 'חומת ההפרדה' (Wall of Separation) בין הדת למדינה. מצדדי ההפרדה נוטים לדרוש ניתוק בין המדינה לבין הדת במגוון עניינים. הם מתנגדים למה שמכונה 'כפייה דתית', למעמד השלטוני המוקנה לגופים דתיים כגון הרבנות, לתמיכה ממשלתית במוסדות דת כגון ישיבות, ולהספקת שירותי דת ציבוריים כגון מקוואות. מנקודת ראותם, מדינה שבה הדת מופרדת מהמדינה הוגנת יותר ממדינה שבה אין הפרדה כזאת, ומבטאת באופן מוצלח יותר את הרעיונות היסודיים של המחשבה הליברלית. לפי תפיסה זו, מי שמעכב את מימוש החזון הליברלי הוא הגוש הדתי, שמנצל שלא כהוגן את כוחו הפוליטי כדי לקדם את האינטרסים שלו. המחלוקת בין מצדדי ההפרדה ובין מתנגדיה מוצגת כמחלוקת בין ליברלים, רובם חילונים, לבין לא-ליברלים, רובם דתיים.

ההפרדה נתפסת לעתים כמתבקשת מעצם הרעיון של מדינה חילונית מודרנית, וכל ניסיון לערער עליה נתפס כמחזיר אותנו לתקופות אפֵלות של שלטון הכנסייה ('מחזיר אותנו לימי הביניים'). כשחוק כלשהו מקודם על-ידי מפלגות דתיות, או מבוסס על מניעים דתיים, די בכך כדי לתארו כ'כפייה דתית' ולפוסלו על הסף. ברוח זו מתקשים חילונים רבים להבין איך ייתכן שבמדינה מודרנית תספק הממשלה מימון למקוואות או לישיבות, או תעניק לכוהני דת מעמד של עובדי מדינה.

קריאה להפרדה בין דת למדינה אינה נחלתם של חילונים בלבד, ויש לה תמיכה גם בקרב חוגים דתיים. המייצג הבולט שלה בציבוריות הישראלית הוא ישעיהו ליבוביץ, שבמשך שנות דור הטיף לניתוק בין הדת למדינה ולעג לשני הצדדים על המניעים הפסולים שדוחפים אותם לשמר את החיבור. אבל יש הבדל חשוב בין הטיעון הליברלי לטובת ההפרדה לבין הטיעון הדתי. הטיעון הליברלי מתבסס על ערכים כגון חירות, כבוד והגינות, וגורס שחיבור בין הדת למדינה פוגע בערכים אלה, ואילו הטיעון הדתי מתבסס בדרך כלל על הנזק שנגרם לדת מחיבור כזה.

הדרישה להפרדה אינה כוללת תביעה לגילוי אדישות גמורה של המדינה לאינטרסים דתיים, ובייחוד אינה כוללת תביעה לביטול הזכות לחופש הדת, זכות המוכרת במסמכים הבין-לאומיים הבסיסים של זכויות האדם, כמו גם בחוקותיהן של מדינות רבות. הנימוקים בעד הפרדה אינם באחת גם נימוקים נגד זכות זו. ניתן אפילו לפרק שדרישה להפרדה קשוחה בין דת למדינה עשויה להיות מלווה בנכונות לתת סוג של 'פיצוי' בדמות הגנה חזקה ונדיבה יותר על חופש הדת.[5]הסירוב של המדינה הליברלית לתת לאדם הדתי ולו שקל אחד למימון התפילה שלו עשוי לגרום לה להגן בחירוף נפש על זכותו להתאגד ולהתפלל לפי אמונתו.

עולה מהדברים שבעיני ליברלים רבים הדת היא תופעה ייחודית בשני מובנים: מצד אחד, יש לנתק אותה לחלוטין מהמדינה, ומצד אחר, היא זכאית להגנה מיוחדת. לפי הפרקה זו, שני המובנים מנוגדים ועם זאת משלימים זה את זה. הם מנוגדים כי האחד ממליץ על יחס ייחודי לרעה (הדרה מהתחום הפוליטי) והאחר על יחס ייחודי לטובה (הגנה ייחודית). הם משלימים כי ניתן לתפוס את היחס החיובי לטובה כסוג של פיצוי על היחס הייחודי לרעה.

על כן חיבור זה נסב על שני מוקדים עיקריים: תזת ההפרדה ורעיון ההגנה על הדת, שיידונו, בהתאמה, בפרק הראשון ובפרק השני. בפרק הראשון ננסה להראות שתזת ההפרדה אינה עומדת בפני הביקורת. למדינה מותר לתמוך בדת, ולא זו בלבד אלא שמותר לה אפילו להעדיף אותה. בפרק השני נטען שהדת ראויה להגנה, בהיותה ביטוי מובהק של שתי חירויות כלליות: חופש המצפון והזכות לתרבות. עם זאת, היא אינה ראויה להגנה רחבה מזו שכלולה בשתי החירויות הללו. אין הצדקה למדיניות ייחודית כלפי הדת, לא לרעה (הפרדה) ולא לטובה (הגנה מיוחדת).

שאלת היחס בין דת למדינה לובשת צורה מיוחדת במדינת ישראל, בין השאר בשל הזיקה ההדוקה ביהדות בין דת ללאום. אצל אחדים ההכרה בזיקה זו מתבטאת בקריאה כפולה לביטול האופי היהודי של המדינה, כלומר גם ברמה הדתית (קריאה להפרדת הדת והמדינה) וגם ברמה הלאומית ( קריאה שתהפוך ל'מדינת כל אזרחיה').[6] אצל אחרים ההכרה בזיקה זו מתבטאת בנטייה לבסס את החיבור בין דת למדינה על נימוקים לאומיים.[7] מכל מקום, הזיקה האמורה מטשטשת לא פעם את ההבחנה בין שאלות של דת ומדינה לבין שאלות של לאום ומדינה.[8]

את הפרק השלישי של החיבור נייחד לדת ומדינה בישראל, ונבחן בו את ההשלכות של הדיון התיאורטי שנקיים בשני הפרקים הראשונים של החיבור על כמה מן הסוגיות הבוערות בישראל בענייני דת ומדינה. בחינה זו היא דבר בעִתו, לנוכח השינויים מרחיקי הלכת ביחסי דת ומדינה שאנו עדים להם בישראל בשנים האחרונות.[9]

קוראים המוטרדים מיחסי דת ומדינה בארץ והסקרנים לגַלות מה יש לנו להציע בתחום זה עשויים לחוש תסכול מכך שאנחנו מייחדים את שני הפרקים הראשונים של החיבור לדיון כללי ורק לאחר מכן פונים למציאות הישראלית המורכבת, אלא שלדעתנו אין מנוס מדרך זו. הסוגיה של דת ומדינה מעוררת רגשות כה עזים, והשיקולים הם כל כך מורכבים, שמוטב להתרחק תחילה מהמציאות הישראלית ולנסות לגבש מסגרת חשיבה מועילה ופוריה, ורק אחר כך לפנות אל הדילמות הקשות שמציאות זו מזמנת.

על רקע מרכזיותן של השאלות ועוצמת הוויכוחים הציבוריים בשאלת מעמדה של הדת במדינת ישראל, היה ניתן לצפות שייכתבו בארץ חיבורים רבים על כך, ובהם ניסיונות להבנה שלמה של הסוגיות התיאורטיות והמעשיות שעל הפרק. לא זה המצב. חוץ מחיבור אחד שהוקדש לדיון פילוסופי בכמה היבטים חשובים, המדף העוסק בדיון אקדמי שיטתי ביחסי דת ומדינה דל למדי, וכולל בעיקר קובצי מאמרים וכן מאמרים נקודתיים שפורסמו בכתבי העת הרלוונטיים – המשפטיים, הפוליטיים, ההיסטוריים והפילוסופיים. החיבור שלפניכם מבקש למלא את החסר ולהציע תפיסה שיטתית ומקיפה בכל הנוגע למקום הדת בישראל, על יסוד הבנה פילוסופית כללית של מקום הדת במדינה.

אף שהחיבור עוסק בהיבטים רבים של יחסי דת ומדינה בישראל, הוא איננו מתיימר לספק תמונה משפטית מקיפה וממצה של יחסים אלה. מטרתו לספק מסגרת כללית לחשיבה על נושא זה בלא להתחייב לכסות את כל הפרטים. זאת ועוד, הואיל ועיקר הדיון הוא נורמטיבי, הוא איננו מצטמצם למושגים ולדרכי הניתוח המקובלים בשיח המשפטי בישראל.

העיסוק הפילוסופי במקומה של הדת במדינה מצריך שימוש במושגים המרכזיים ביותר בפילוסופיה פוליטית: אוטונומיה, שוויון, כבוד, מצפון ועוד. מִטבע הדברים לא נוכל לייחד כאן לכל אחד מאלה את הדיון הראוי לו. למרות זאת, אנו מקווים שהמפה שנציג כאן להבנת הדילמות בין דת למדינה, כמו גם התֶזות התוכניות שנפתח, תימצאנה מועילות. 

הרעיון שהמדינה צריכה להיות ניטרלית כלפי תפיסות טוב שונות רווח מאוד ונתפס לעתים כמהותי לליברליזם. ניסינו להראות שהטיעונים שמבקשים לבסס רעיון זה אינם משכנעים, ושלפיכך גם מנקודת ראות ליברלית, אין מניעה שהמדינה תתמוך בתפיסות טוב שנויות במחלוקת, ואף תעדיף תפיסה אחת על פני אחרות. העדפה כזאת אינה פוגעת בערכים חשובים כמו כבוד ואוטונומיה, וגם אינה פסולה מחמת שיקולים אחרים. עמדתנו תואמת את זו של כותבים כגון ג'ורג' שֶר ותום הורקה, שטענו באריכות נגד הדרישה לניטרליות פוליטית. מסקנה זו היא רדיקלית פחות מכפי שאולי נדמה, שכן בפועל גם מדינות ליברליות מבטאות במגוון דרכים העדפה של תפיסות טוב מסוימות על פני תפיסות טוב אחרות. כפי שציינו כמה פעמים לעיל, דחיית הדרישה לניטרליות אינה מובילה לקצה השני, דהיינו אינה מצדיקה קידום קנאי וחסר פשרות של תפיסת הטוב של המדינה. בהמשך הסמינריון נשוב לעניין זה, וננסה לשרטט את הגבולות להתערבות המדינה בתחום של קידום תפיסות טוב, ובפרט בתחום של קידום תפיסות דתיות. [1]

אם מותר למדינה לקדם, ואפילו להעדיף, תפיסת טוב מסוימת, במגבלות שאותן ננסח בהמשך, הרי הדברים חלים גם על תפיסות דתיות. משדחינו את עקרון הניטרליות, אי-אפשר לבסס את התביעה להפרדת הדת מהמדינה על הטענה שהיעדר הפרדה מנוגד לעיקרון זה. תמיכת המדינה בדת, ואפילו העדפתה בעניין זה או אחר, אינן מנוגדות כשלעצמן לליברליזם. מצדדי ההפרדה עשויים להשיב שהדת איננה ככל תפיסת טוב אחרת, אלא יש לה מאפיינים מיוחדים שבגללם אסור למדינה לתמוך בה, כל שכן להעדיפה. תגובה אחרת למסקנה זו היא שקידום הדת בידי המדינה מפר זכות בסיסית, הלוא היא הזכות לחופש מדת.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

דני סטטמן וגדעון ספיר "חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים" מחקרי משפט כא.

דני סטטמן וגדעון ספיר "האם מדינה ליברלית רשאית לפעול מתוך הסתמכות על טיעונים דתיים? מחקרי משפט כ"ה.

לאה שקדיאל "קבוצת נשות הכותל: פמיניזם רדיקלי כהזמנה לשיח ישראלי חדש?" מערבולת הזהויות- דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד.