‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא. 3

תקשורת המונים ואפיון מלחמת לבנון השנייה. 3

אפיון הכיסוי התקשורתי במלחמה. 7

התנהלות התקשורת הישראלית במלחמה. 9

התנהלות כללית בכלי המדיה השונים בישראל 9

שקיפות צה"ל כנגד אטימות חיזבאללה. 11

ניתוח עומק של האירועים על ידי התקשורת. 15

השוואה לעופרת יצוקה. 21

סיכום: 24

רשימת מקורות: 27

אבודד את המחדלים בהם הואשמו אנשי התקשורת כגון היותה של התקשורת הומוגנית ומגוייסת ולוקה באי- ביקורתיות כלפי המלחמה והתנהלותה וכן בסיקור פזיז, צהוב וחסר אחריות מצדם. כמו כן, היות ועברו כארבע שנים מאז תום המלחמה וישראל נקלעה לעימותים צבאיים נוספים, אנסה לענות על השאלה: האם היה בסיס מוצק להנחות המאשימות וכן,  האם הופקו לקחים בסוגיות הנדונות והאם ייושמו במבצע "עופרת יצוקה"?

נושא זה של תפקוד אמצעי המדיה בזמנים של מלחמה בכלל ושל תפקודה של התקשורת הישראלית בעת עימותים מזוינים בפרט נחקר לעייפה. סוגיה זו, בעת מלחמת לבנון השנייה, אשר היוותה מפנה בעובי הסיקור המוקדש למלחמה בישראל (הסיבות והמשמעויות של עובדה זו יקבלו התייחסות בגוף העבודה), קיבלה משנה תוקף וזכתה להתייחסות מצד פובליציסטים רבים, מי מהם מתוך הגילדה העיתונאית ומי מהם החיצוניים לה. בעבודה זו, אם כן, אסתמך על מחקריהם של אלו. בין היתר אתייחס לדו"ח וינוגרד[1] הממשלתי, לדו"ח "קשב"[2] שהופק על ידי עמותה ציבורית וכן למחקרים מקיפים וכללים יותר בנושא.

עבודה זו הציגה רבדים אחדים מהאופן שבו בחרו להתנהג אנשי התקשורת בישראל בעת מלחמת לבנון השנייה. נושא זה נחקר לעייפה באופן רחב ומפורט על ידי גורמים רבים- החל מגורמים מדיניים, פובלציסטים ידועי שם, אלופים בצה"ל וכלה בגולש העצמאי באתרי האינטרנט השונים. התמונה הגדולה שעולה מבחינה של אלו היא תמונה של כשל חמור ואף התנהגות מבישה של האישים אשר עומדים מאחורי כלי התקשורת בישראל, התנהגות אשר כאמור, הציבה חיי אדם בסכנה, הפחיתה מערכה של התקשורת הישראלית בעולם (זאת בין היתר גם בשל סיקור לא הוגן של הנפגעים והסבל בצד השני- נקודה בה לא נגעתי בעבודתי) ויותר מכל הפגינה חוסר מקצועיות של העוסקים בתחום.

אך לאחר שכל זאת נאמר, וללא עוררין על העובדה כי הדברים היו צריכים להתנהל אחרת, עדיין לא נפתרה סוגייה משמעותית הנוגעת לעניין: האם יש להטיל את האשמה כולה על אנשי התקשורת או שמא הכשל הוא מערכתי, תרבותי ועמוק יותר הנובע מתהליך אשר עובר על כלל החברה הישראלית בעשורים האחרונים?

ננסה לבחון את התהליך הזה בקצרה: התקשורת בישראל שונה כיום מזו שהתקיימה בעבר. אך השינוי לא חל רק בשכלול של אמצעי המדיה אלא, ובאופן לא פחות קריטי, הוא חל גם בצרכנים שלה. כך, משנות החמישים ועד שנות השמונים של המאה שעברה הפכה התקשורת ממפלגתית באופן מובהק לתקשורת מסחרית לחלוטין. התקשורת המפלגתית הייתה בנויה מערוץ ממלכתי אחד ושורה של עיתוני מפלגה המוטים באופן מובהק. למשל, אם השתייך אדם בדעותיו למפלגת העבודה, היה צורך באופן קבוע את עיתון "דבר" אשר קידם באופן גלוי את חזונה של המפלגה. בדומה לכך, עיתון "הצופה" תמך בחזון מפלגת מפד"ל ולתומכי הליכוד יועד העיתון "חירות". המשמעות של חלוקה זו הייתה חוסר תחרות בין ערוצי תקשורת שונים. ציבור הצרכנים היה יציב וקבוע והעיתונאים- בעלי מקצוע. דברים אלו הכריעו גם בנושא תוכן ורמת הכתיבה: זו הייתה עמוקה, מנתחת, גבוהה ומשכילה יותר.

מאז, חברות המספקות תקשורת התרבו באופן דרמטי והשתכללו אמצעי המדיה ובכך גדלה התחרות בניהם. למעשה, על מנת להמשיך ולעסוק במקצועם, על אנשי התקשורת מוטלת המשימה להלחם בזירה שבה פועלים אלפי מוקדי תקשורת, החל ממקומונים ויומונים וכלה בערוצי טלוויזיה לוויניים, תחנות רדיו פופולאריות, עיתונים גדולים ואתרי אינטרנט דומיננטיים- כולם מבקשים לטפל בעניינים שעל סדר היום. מטבע הדברים, בשל ריבוי האנשים העוסקים בתחום והנגישות אליו על ידי כמעט כל אדם, וכן בשל חוסר יכולת שליטה מוחלטת בזרימת הידע, הרי שהרף של איכות הכתיבה, השידור, הפירוש והניתוח ירד ללא הרף. לא זאת בלבד, אלא שהשיקולים הפכו מממלכתיים למסחריים גרידא, וכלי התקשורת מנסים כעת לפנות אל המכנה המשותף הרחב ביותר בקהל, זאת על מנת לשמור על הרלוונטיות שלהם. מטבע הדברים, גם המוטיבציה של גופי התקשורת המסחריים להשאר מקצועיים פוחתת שכן הדבר מוכח כי סיקור צהוב, סנציוני ושנוי במחלוקת הוא הדרך לרתק את הציבור לכסאו.

התוצאות הללו של התמסחרות התקשורת והשינוי התרבותי שחל בצרכניה הביא מצטרף לאימוץ התפיסה התקשורתית שלפיה פעל צה"ל הן במהלך ההתנתקות מרצועת עזה באוגוסט 2005 והן במלחמת לבנון השנייה. באופן רחב, בעבר הצבא נחשב לטאבו אשר מקשר בין כל הסיעות במדינה. איש לא ביקר את צה"ל באופן פומבי כפי שביקר מוסדות אחרים במדינה. מאז, כפי שמפורט בפרק הראשון של העבודה, חל שינוי והגופיים הצבאיים נפתחו לחשיפה מבוקרת וביקורת, בלבנון נבע הדבר בעיקר מתוך כוונתו של הרמטכ"ל דן חלוץ לנקוט במדיניות הסברה נרחבת אשר תובל על ידי דובר צה"ל. תוכניתו זו של הרמטכ"ל השתבשה ושלושת הגופים האמונים על מידת החשיפה של צה"ל לתקשורת (דובר צה"ל, מחלקת ביטחון מידע, הצנזורה) נכשלו בתפקידם בשליטה על החומרים שיצאו מהשטח.

מכאן, שהשיקולים המוטעים שעמדו לפני הכתבים, הפרשנים, הוגי הדעות ומערכות החדשות השונות היו תוצאה לא של כשל נקודתי בתהליך ההבנה שלהם את תפקידם ואת ההשפעות של מעשיהם, כי אם כשל מערכתי ארוך טווח של צריכת תקשורת ושבירת הטבואים האחרונים. כלומר, כל עוד ערוצים שיזרימו מידע מהר יותר, נגיש יותר ואיכותי פחות יהיו הפופולריים ביותר, לא ניתן לצפות כי אלא ימשיכו בקו של נאמנות לאתיקה עיתונאית שתחקור, תבקר ותביא לציבור מידע שהוא "לא רוצה לדעת". כך, גם הגישה המגוייסת שבה נקטה התקשורת ביקשה להביא לקהלה אווירת מלחמה, אווירת נקמה באויב השנוא ויותר משזו היתה פטריוטית (שכן ניתן לחלוק על העובדה שהתגייסות בעד יציאה למלחמה היא פטריוטית כאשר היא למעשה פוגעת בטובת המדינה ואזרחיה) היא כוונה לרתק את הקהל, לדבר במונחים של כוח שידברו אל ליבם של כמה שיותר צופים, מאזינים או קוראים.

מלבד כל אלה, חשוב לציין כי המסקנה שעולה מדפי העבודה היא כי קיימים כשלים יסודיים בתרבות התקשורת במדינה ולקחים הופקו אך גם הם לא בצורה שענתה על כל הסוגיות השנויות במחלוקת. רבות דובר על הבעיה אך ארבע שנים אחר כך, לא גובשו פתרון או מדיניות אשר יגדירו באופן רשמי את הדרך שעל התקשורת לנקוט בימי לחימה, זאת ככל הנראה נעוץ בעובדה כי תאור תפקידו של איש העוסק בתקשורת המונים- מעולם לא עוגן גם הוא בהגדרה אחידה.

לינק למצגת אקדמית ספיציפית ב-99 שח

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

ישראל, ועדת וינוגרד., הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006. דין וחשבון סופי כרך א'

ליבס, תמר. מ"קורי עכביש" ל"חומה בצורה" ובחזרה : המיצוב המשתנה של העורף במלחמת לבנון השנייה. סדרה: סדרה: התקשורת במלחמת לבנון , מס' 2. תל- אביב: אוניברסיטת תל אביב

קאלב, מרווין וסיווץ קארול. מלחמת ישראל-חיזבאללה : התקשורת כנשק בסכסוך א-סימטרי. סדרה: התקשורת במלחמת לבנון , מס' 3. תל- אביב: אוניברסיטת תל אביב,

Kishan, daya & freedman des. (E.d) . War and the media: reporting conflict 24/7. London: sage.