‏290.00 ₪

ראשי-פרקים:

מבוא. 3

מיליטריזם בישראל. 4

מיליטריזם אזרחי- הקשר בין צבא לחברה בישראל. 6

מחברה מגויסת לחברה אינדיבידואליסטית. 8

תקשורת ודעת קהל- יחסי השפעה. 9

סוגי framing. 10

התקבלות מסגרות-אירוע בציבור. 13

דימוי המלחמה בתקשורת. 14

מעיתונות מרוחקת לדרמות טלוויזיוניות. 15

מעיתונות מצונזרת לעיתונות חוקרת. 17

מתקשורת קונצנזואלית לריבוי ערוצים.. 21

מתודולוגיה. 26

שאלת מחקר. 26

שיטת מחקר. 27

אוכלוסיית מחקר. 27

ממצאים.. 28

תדמית הממשלה. 29

תדמית הצבא. 30

תדמית התקשורת. 31

דימוי המבצע. 32

דיון 33

נספח. 36

ביבליוגרפיה. 37

תפקיד עבודה זו הוא לבדוק מה חושבים אנשים בציבור הישראלי על מבצע "עופרת יצוקה" 2009, שבו פתח צה"ל בפעילות צבאית נגד מטרות בעזה, כתגובה לירי הרקטות של החמאס על ישובי דרום הארץ. אני סבורה, כי הדעות ביחס למבצעים צבאיים כיום מושפעות מן הדימוי של הממשלה, הצבא וכלי-התקשורת בעיני הציבור הישראלי. מבצע "עופרת יצוקה" חל במרחק של שלוש שנים ממלחמת לבנון השנייה, שבה תדמית הצבא והממשלה בעיני הציבור נפגעה. במבט לאחור הושמעה גם ביקורת על התקשורת, אשר הייתה מגויסת מדי למטרות המלחמה, ולא היטיבה להעביר ביקורת בזמן.

בנוסף, הנזק התדמיתי של ישראל בעולם הוא נושא, הנתפש בעיני חלק גדול מן הציבור בישראל, כמרכיב חיוני בסכסוך מול הפלסטינים. יש דרישה גוברת מצד הציבור כלפי צה"ל להפגין רמה גבוהה של מוסריות ומחויבות לחוק הבינלאומי בשעת עימות צבאי. כמו כן, ליותר אנשים בישראל חשוב לדעת כיצד אנשים במדינות אחרות רואים את ישראל. רמת ההתעניינות בסיקור האירועים על ידי ערוצי טלוויזיה ועיתונים זרים עלתה בקרב הציבור הישראלי. אין זה אומר, כי ישראלים מקבלים ברוח טובה את מה שנאמר על מדינתם במדינות אחרות.

בחלקים הבאים אערוך סקירה ספרותית בנוגע לשלושה נושאים הרלוונטיים למטרות המחקר בעבודה זו. הנושא הראשון יעסוק ברמת הצבאיות והביטחוניות של החברה הישראלית. הנושא השני יעסוק בהשפעת התקשורת על דעת הקהל. הנושא השלישי יעסוק בדימוי המלחמה בתקשורת בכלל, ובתקשורת הישראלית בפרט. 

על פי הממצאים של המחקר שנעשה בעבודה זו, רוב הנבדקים תמכו בהחלטת הממשלה לצאת למבצע הצבאי בעזה. התקיים קשר הפוך בין תמיכה ביציאה למבצע לבין תחושות חרדה בעת הפעילות הצבאית. (90.9% תמיכה ביציאה למבצע לעומת 9.1% שדיווחו על תחושות חרדה)! התקיים קשר ישר והפוך בין תמיכה ביציאה למבצע ותחושת חרדה לבין תפישת הצבא כצבא מגן (בהתאמה). עניין זה מעיד על חוזקן של אמונות הביטחון בחברה הישראלית כיום, וכן על הקשר בין אמונות ביטחון לתדמית חיובית של הצבא והממשלה.

רוב מצומצם בלבד (56.8%) תמך בטענה, כי התקשורת הזרה היא אנטי-ישראלית. דבר זה נוגד את הטענה של בר-טל, כי ישראלים מצויים בתודעת מצור. ואולם, ייתכן שההסבר לרמת התמיכה הנמוכה יחסית בטענה הנ"ל הוא שהתקשורת הזרה בעת המבצע הייתה יחסית אוהדת כלפי ישראל. צבא כיבוש נתפש באופן שלילי, גם בקרב נשאלים שהביעו תמיכה ביציאה למבצע. בנוסף, אף על פי שהייתה תמיכה של פחות ממחצית ביחס ליעילות המבצע, עדיין הרוב סברו שהמבצע היה נחוץ. זה מעיד על אמביוולנטיות בעמדות הפוליטיות של ישראלים, כאשר, מצד אחד, הפעולה הצבאית עדיין נתפשת כהכרחית, ומצד שני, היא אינה נתפשת כמספיקה לשם פיתרון המצב הביטחוני. רוב הנשאלים תמכו בטענה, כי צה"ל הפעיל את כוחו ביעילות במהלך המבצע, ולכן לא סביר להניח, שלדעתם דרושה פעולה צבאית נוספת.

תדמית חיובית של הצבא נמצאה בקשר הפוך למידת התמיכה בטענה, כי הצבא יותר מדי משפיע על הממשלה. חשוב לציין, כי בקרב הגברים הייתה הומוגניות גדולה יותר מאשר אצל הנשים ביחס לתדמית הצבא. זה מעיד, לדעתי, על כוחה של ההשתתפות בפעילות צבאית קרבית (המצויה יותר בקרב גברים) בגיבושו של אתוס צבאי משותף לקבוצת הגברים בחברה.

נמצאו הבדלים משמעותיים בכל הנוגע לתדמית הממשלה והצבא בקרב שתי קבוצות הגיל המבוגרות יותר- 41-50 ו-50+. מעניין לציין, כי הנשאלים בקבוצות גיל אלו קרוב לודאי חוו, או בתור ילדים או בתור מבוגרים את מלחמות ההתשה ויום-כיפור, תקופה שבה, מצד אחד, האיום קיומי על המדינה נחווה באופן מוגבר, ומצד שני, האמון בצבא ובממשלה נפגע. אלה שהיו מבוגרים יותר בתקופה של תחילת שנות ה-70, כנראה היו ערים יותר למחדלים של הממסד הפוליטי והביטחוני, ולכן רמת האמון שלהם בממסד גם כיום היא נמוכה יותר.

תמיכה בדוח גולדסטון הייתה כמעט אפסית (2.3%), ומוגבלת לנשים בקבוצת גיל 31-40. בקבוצה זו תמכו פי 2 מן הנשאלים בטענה, כי צה"ל הוא צבא כיבוש. זה ממצא מעניין, כיוון שהוא מעיד, כנראה, על מוכנות, גם אם מעטה, להעביר ביקורת על הצבא מחד, ומאידך פחות מוכנות לקבל ביקורת מגורמים חיצוניים (לא ישראליים). חשוב לציין, כי רבע מכלל הנשאלים, לא תמכו בטענה, כי צה"ל נהג במוסריות. זה מעיד על חלק גדול בעם, המוכן להעביר ביקורת על הצבא.

התקשורת הישראלית נתפשה בקרב רוב הנשאלים כמספיק ביקורתית ביחס לפעילות הצבאית בעזה. כמו כן, רוב הנשאלים נשאו בתפישות חיוביות ביחס למבצע "עופרת יצוקה". זה מעיד על רמת ביקורת בתקשורת המתאימה לתפישות הפוליטיות של רוב הציבור. כנראה, שהתקשורת נזהרת שלא להעביר ביקורת בוטה מדי, שעלולה להסיט את דעת-הקהל נגדה. אם כן, הביקורת בתקשורת מרוסנת על ידי הביקוש של הקהל, ולא רק על ידי הממסד.

לסיכום, תדמית חיובית של הממשלה, הצבא והתקשורת הישראלית נמצאה בקרב הנשאלים. תדמית חיובית זו תאמה תפישות חיוביות ביחס למבצע "עופרת יצוקה". אף על פי כן, נמצאו הבדלים מעניינים בין קבוצת בני 50+ לבין קבוצות גיל צעירות יותר בנוגע לתדמית הצבא והממשלה ובנוגע להשפעת התקשורת על העמדה הפוליטית. גברים נמצאו הומוגניים יותר מנשים ביחס לאופן שבו הצבא נתפש על ידם. נשים היו מוכנות יותר להעביר ביקורת על התנהגות הצבא. ככלל, פעילות צבאית נתפשה כהכרחית אך לא מספיקה לפתרון הסכסוך. 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

Katz, Elihu. Media-Government-Public: Coalitions and oppositions. The Communication Review 12, 199-204

Liebas, Tamar & Kampf, Zohar. Performance journalism: The case of media's coverage of war and terror. The Communication Review 12, 239-249

Liebas, Tamar & Kampf, Zohar. [Introduction] The changing relationships among media, government, and public: The case of war. The Communication Review 12, 195-198

Loshitzky, Yosefa. The Intifada as a meta-televisual dialogue. Media, Culture, and Society 13, 557-571

McCombs, Maxwell. (n.d.). The agenda-setting role of the mass media in the shaping of

public opinion (A paper set for the University of Texas at Austin, 21 p.)