‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא 3

שאלת המחקר 5

עקרון האישיות המשפטית הנפרדת 5

הרמת מסך 6

איזון בין עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין הצורך בהרמת מסך במקרים של פגיעה בציבור 6

איזון עדין: אישיות משפטית ועניין הציבור 6

איזון בין עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין הצורך בהרמת מסך במקרים של פגיעה בנושים 8

מתי בית המשפט ירים את המסך? 9

שיקולים בבחינת בקשה להרמת מסך 9

חשיבות האיזון 9

דילול זכויות הנושים למול סיכונים עסקיים מחושבים 10

סיכום ביניים: 20

סעיף 6 של חוק החברות 21

ביטול סעיף 54(ב) ואחריות אישית של דירקטורים 21

איזון בין אישיות משפטית נפרדת לבין עקרונות דיני הגבייה 25

משפט משווה 26

ארה"ב 26

חקיקה ופסיקה בארה"ב: 26

בריטניה 29

חקיקה ופסיקה בריטניה 29

סיכום 31

מתי בית המשפט ירים את המסך? 32

שיקולים בבחינת בקשה להרמת מסך 32

חשיבות האיזון 32

דילול זכויות הנושים למול סיכונים עסקיים מחושבים 32

ביבליוגרפיה 34

מבוא 

העבודה תבדוק השאלה: ״כיצד ניתן לאזן בין עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין הצורך בהרמת מסך במקרים של פגיעה בציבור או בנושים״?

התפיסה של אישיות משפטית נפרדת של תאגיד היא עיקרון יסוד במשפט התאגידים, לפיה תאגיד הוא ישות משפטית נפרדת, נבדלת מבעלי המניות, הדירקטורים והנושאי משרה שלו. עיקרון זה, שנקבע בפסק הדין התקדימי Salomon v. Salomon & Co. Ltd (1897), מבטיח שהתאגיד עצמו אחראי לחובותיו ולהתחייבויותיו, ולא האנשים העומדים מאחוריו. הפרדה זו מעודדת השקעות ולקיחת סיכונים עסקיים על ידי הגבלת האחריות האישית. עם זאת, בנסיבות מסוימות, ניתן לערער על עיקרון זה, במיוחד כאשר יש צורך לטפל בפגיעה בציבור הנגרמת על ידי פעולות תאגידיות. אתגר זה מכונה "הרמת מסך".

איזון העיקרון של אישיות משפטית נפרדת של תאגיד לבין הצורך בהרמת מסך במקרים של פגיעה בציבור כרוך בשיקול משפטי ומוסרי עדין. מצד אחד, ההגנה שמציעה האישיות המשפטית הנפרדת חיונית לפעילות כלכלית ואין לערער אותה בקלות ראש. מצד שני, החוק חייב להבטיח שהגנה זו לא תשמש לביצוע נזק ללא אפשרות לתבוע את האחראים.

בניהול עסקים מודרני, קיימות שיטות רבות להתמודדות עם סיכונים פיננסיים, שמטרתן להבטיח שערך תזרים המזומנים יעלה על ההתחייבויות הקבועות. עם זאת, שיטות אלה אינן מבטלות לחלוטין את הסיכון. בנוסף, פעולות להפחתת סיכונים כרוכות בעלויות שלא תמיד מוצדקות: זהירות מופרזת עשויה בסופו של דבר להפחית את התשואות הצפויות. לפיכך, ההנחה המתאימה לדיון היא שכל עסק עשוי להתמודד עם קשיים כלכליים זמניים. יתרה מכך, מנהלי עסקים נוקטים לעתים קרובות בפעולות שונות בשלבים אלה כדי לעכב את הסוף ולמנוע את קריסת העסק, גם כאשר פעולות אלה כרוכות בנטילת התחייבויות נוספות ללא יכולת החזר ברורה.

לעומת זאת, ניכר כי בעלי עסקים נוטים להתמיד בפעולות הצלה הרבה מעבר לפעולות מוצדקות כלכלית. באופן טבעי, הם נאחזים בניסיונות ההצלה, גם כאשר פעולות אלה מובילות לקשיים כלכליים חמורים יותר וכאשר קיים סיכוי קלוש להצלת העסק. תופעה זו, המכונה "ספירלת טרום-פירוק", גוררת עלויות משמעותיות הן עבור העסק והן עבור נושיו. בסופו של דבר, עלול להיווצר מצב שבו נלקחות התחייבויות נוספות בתנאי אשראי כה גרועים שתזרימי המזומנים של החברה אינם יכולים לכסות את האשראי.

ההבחנה בין ניסיונות הצלה מוצדקים לבין ניסיונות הצלה בלתי מוצדקים היא מאתגרת במיוחד ונופלת בתחום המומחיות של אנשי עסקים ולא של בתי המשפט. בנוסף, קיים באופן טבעי פער בין מה שנראה כסיכון מוצדק מראש לבין מה שבדיעבד מתברר כבלתי מוצדק. לאחר שעסק נכשל והנושים מגיעים לבית המשפט, קל להסיק שהסיכון היה בלתי מוצדק ושלא היה צריך לקחת התחייבויות נוספות. עם זאת, בתחילה, ניסיונות ההצלה אולי נראו מוצדקים מאוד. לפיכך, בית המשפט ניצב בפני פרספקטיבה מעוותת, שכן מקרים שבהם ניסיונות ההצלה מצליחים והעסק חוזר ליציבות אינם מגיעים לבחינה שיפוטית.

יתרה מכך, לא ברור האם ניתן לקבוע מדיניות מתאימה באופן חד משמעי. סוגיה זו תלויה באופיים ובהעדפותיהם של המעורבים. לכן, העיקרון המנחה עבור בית המשפט צריך להיגזר מההנחה הראשונית: כדי לעודד נטילת סיכונים עסקיים ולמנוע קריסה של עסקים ברי-קיימא עקב קשיים זמניים, על בית המשפט להימנע מהרמת מסך ההתאגדות ב"ניסיונות להציל את העץ הבוער", למעט במקרים קיצוניים. רק כאשר ברור שלא היה סיכוי ממשי להציל את העסק ולפרוע את ההתחייבויות, יש להרים את מסך ההתאגדות. אחרת, על בית המשפט לכבד את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת ולנקוט בהליכי גבייה כנגד נכסי החברה בלבד.

מסקנה זו נתמכת בפסיקה שקדמה לתיקון מס' 3 ולנוסח סעיף 6 החדש, לצד עקרונות כלליים של דיני חברות. הפסיקה שקדמה לתיקון מס' 3, אשר נדונה לעיל, מתייחסת בהרחבה לנקודות אלה. באשר לסעיף 6 החדש, שלושה אלמנטים רלוונטיים לבחינה:

"באופן שפוגע בתכלית חברתית."

"נטילת סיכון בלתי סביר."

"למעט אם פעל ברשלנות בלבד."

האלמנט הראשון מבהיר כי סיכונים מוגברים במסגרת תכלית החברה, כפי שהוגדרה בסעיף 11 לחוק החברות – דהיינו, "להשיא את רווחי החברה" – אינם מצדיקים הרמת מסך. מאחר שניסיונות "להציל את העץ הבוער" עולים בקנה אחד עם תכלית החברה, הם בדרך כלל אינם מצדיקים הרמת מסך. האלמנט השני נוגע לסבירות; ניסיונות הצלה העומדים בסטנדרטים של סבירות לא יבססו אחריות אישית.

האלמנט השלישי מקשר בין דיונים על הרמת מסך לבין עקרונות כלליים של אחריות ברשלנות בדיני חברות. כדי לעודד נטילת סיכונים עסקיים, בתי המשפט מטילים אחריות אישית על מנהיגי חברות בגין רשלנות רבתי או פעולות הכרוכות ב"מרמה בונה", ולא בגין רשלנות בלבד. בכך, בתי המשפט נמנעים מהרתעת מקבלי החלטות בחברות מנטילת סיכונים עסקיים. עקרונות אלה באים לידי ביטוי בהנחת בית המשפט כי, כל עוד מקבלי ההחלטות פועלים על סמך כלל שיקול הדעת העסקי (Business Judgment Rule – BJR), הכולל איסוף כל המידע הרלוונטי, שיקול דעתם נחשב סביר. גם בהקשר זה, סעיף 6 מורה כי אין להטיל אחריות אישית על בעלי מניות בגין רשלנות בלבד. לפיכך, אם ניסיונות ההצלה אינם חורגים באופן דרסטי ממאמצים לגיטימיים וסבירים, בית המשפט לא ירים את המסך ולא יטיל אחריות אישית על בעלי המניות.

שאלת המחקר

כיצד ניתן לאזן בין עקרון האשיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין הצורך בהרמת מסך במקרים של פגיעה בציבור או בנושים?

ביבליוגרפיה לדוגמא

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018

הצעת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון מס' 14) התשע"ד - 2013 

חוק החברות, התשנ"ט - 1999

תיקון 16 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 מיום 6/03/11

כהן מ., דלומי ר. דיני תאגידים, עודכן, הוצאת בורסי (‏23 דצמבר, 2024)