‏0.00 ₪

מיהו המעביד?

אם יש עובד אחד ומעביד אחד אין בעיה, אבל יש מקרים בהם עובד עובד אצל כמה אנשים או עובד אצל אחד ומקבל משכורת מאחר. יש בעיה של כמה מעבידים. למשל, במכללה למנהל- משתמשת בשירותי ניקיון, העובד בניקיון מי המעסיק שלו? חברת הניקיון או המכללה למנהל?. מה המטרה לקבוע מיהו המעביד האמיתי?

1. המטרה היא קודם כל לתת זכויות, כי אם לא יהיה לאותו עובד מעביד הוא לא יקבל זכויות על פי משפט העבודה. נוצרים שני סוגי עובדים- קבועים וזמניים (דור א' ודור ב').
2. לפעמים יש הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה שהמעביד חייב לשלם ולפעמים גם זכויות של ביטוח לאומי שניתנות רק למי שיש לו מעביד, כמו בזמן פירוק חברה וכו'.

נוצר בלאגן כי יש חוק ופסיקה. פסק הדין המרכזי- פס"ד כפר רות נגד אלהרינאת: אלהרינאת הוא אדם ששמר על הכרם בלילה בכפר רות והיה בשעות היום מתעסק בזמירה (חיתוך בכרם). מי שנתן לו הוראות- האחראי מכפר רות, הוציא אותו לחופשה, נתן לו כלים, נתן לו לישון באוטובוס ישן ליד הכרם אבל המשכורת שולמה דרך הראיס. אז נשאלה שאלה- מי המעסיק של אלהרינאת? כפר רות או הראיס? ביהמ"ש אומר שקבלת משכורת זה לא מספיק ולא קובע שאני המעסיק. לכן אני אקבע את הנסיבות, את המקרה. קובעים הרבה מבחנים (אנו נדבר רק על כמה וצריך למבחן את הכל), למשל:

1. מי מאשר חופשות לעובד?
2. מי נותן אמצעי ייצור?
3. מי יכול לפטר עובד?
4. איך ראו הצדדים את היחסים בניהם?
5. איך דיווחו על היחסים שלהם למס הכנסה וביטוח לאומי?

כשלוקחים את מכלול המבחנים האלה בית הדין מגיע למסקנה שכפר רות היא המעביד של אלהרינאת. כלומר, לפי הפסיקה המשתמש הוא המעסיק של העובד. כלומר, במקרה של עבודת ניקיון במכללה למנהל- המעביד הוא המכללה למנהל. זה מה שאומרת הפסיקה.

כפר רות- תבעו ממנו חזרה שכר דירה, חשמל וארנונה על זה שהוא ישן אצלם. הוא בסוף שילם להם.

לתוך הבלאגן הזה נכנס החוק- חוק העסקת קבלני כוח אדם (1996): החוק הזה ניסה לעשות סדר במצב של עובדי קבלן. הוא עשה סדר ובעיה מסוימת. החוק לא מדבר על קבלני שירותים ואז הרבה חברות הפכו לחברות שירותים וחזרנו שוב לעבדות של עובדי כוח אדם. החוק הזה חייב את חברות כוח האדם כמה דברים:

1. לקבל רישיון – עד אז השוק היה פרוץ, כל אחד היה יכול להקים חברת כוח אדם והיה בלאגן. החוק חייב אותם לקבל רישיון.
2. ערבות לקבלת הרישיון – כדי לקבל רישיון הם צריכים להפקיד ערבות מתאימה. כי התברר שהרבה קבלני כוח אדם קיבלו עובדים כולל עובדים זרים בלי יכולת לשלם להם. או קיבלו למשל מכפר רות כסף אבל לא שילמו לעובדים. הערבות גבוהה מאוד.
3. ניסיון כוח אדם – חייב אותו קבלן להיות בעל ניסיון של כוח אדם. הוא צריך ניסיון של 3 שנים. זה סוגר את כל החאפרים, אנשים שרצו להקים משרד, לגייס עובדים ולעשות בוחטה.

החוק מנסה לעשות סדר, מה שקורה זה שקבלני כוח אדם הופכים לקבלני שירותים. הדבר השני הוא פיטורים אחרי שמונה חודשים- היות ויש סעיך בחוק – סעיף 12 א'- סעיף זה קובע שאם עובד קבלן עובד אצל משתמש במשך 9 חודשים רצופים הוא חייב להיכנס לעובדים של אותו משתמש. למשל, עובד ניקיון יהפוך אחרי תקופה זו לעובד המכללה. זה סעיף בעייתי.

כשנחקק החוק ב- 96 הוא כולו נכנס לתוקף למעט הסעיף הזה. המעסיקים שפנו לכנסת טענו שאם לא יאשרו את הסעיף הזה יפטרו עובדים. רק ב- 2008 נכנס סעיף 12 א לתוקף- כלומר עובד שיעבוד 9 חודשים רצופים אצל משתמש חייב לקבל זכויות של עובד רגיל. בנוסף לכך (לא קשור לסעיף), במקום עבודה שיש בו הסכם קיבוצי או צו הרחבה אותו עובד אמור לקבל את אותם תנאי עבודה. ז"א, הוא לא עובד קבוע אבל מקבל את הזכויות שנכללות בהסכם קיבוצי או בצו הרבה.

איך בודקים את העסקה המשולשת הזאת (קבלן כוח אדם, משתמש ועובד)?

עובדי קבלן זו תופעה אדירה בישראל והם הכי עשוקים.

1. מיהו המעסיק/ המעביד – (א) משקל גדול לנסיבות- בודקים זאת ע"פ הנסיבות של כל מקרה ומקרה, ולא על פי מה שהצדדים קובעים. ראייה- בכפר רות אמרו שהמשתמש הוא המעסיק. (ב) משקל למקום העבודה- נותנים משקל גדול למשך ההתקשרות במקום העבודה ולקשר העובד למקום העבודה. כלומר, אם מכללה למנהל תתן מתנות גם לעובדי קבלן זו בעיה מבחינתה. (ג) פיקוח- מי ממלא את תפקיד הפיקוח? האם זה הראיס, נציג הקבלן או מקום העבודה עצמו?.
2. אחריות המשתמש – (א) המדינה כמו מעבידים אחרים רשאית לבצע עבודה באמצעות עובדי חברת כוח אדם, הם לאו דווקא הופכים להיות לעובדי המדינה, זה לא בלתי חוקי. (ב) אבל אחריות המדינה היא שהקבלנים יתנו את הזכויות. כאשר חברת כוח אדם לא מסוגלת לתת את הזכויות המשתמש צריך לעזור לה. למשל, המשתמש צריך לכלול את העובדים של חברת כוח האדם גם בהרמת כוסית, גם ביום הכיף וכו'. זה קושר משתמש לעובד, אך מצד שני אנו עובדים במקום עבודה. (ג) אחריות המשתמש כלפי העובד היא רחבה וכוללת גם את האחריות שלא לפגוע בקידום של העובד בתוך אותו ארגון שבו הוא עובד.

חוקי עבודה

מטרת חוקי העבודה להגן על העובד. הם ייחודיים לתחום דיני עבודה, הם חוקים קוגנטיים (שאי אפשר להתנות עליהם, כלומר עובד לא יכול לוותר על זכות שניתנת לו בחוק מגן גם אם הוא חותם שמוותר).

ברוב החוקים קיימות סנקציות פליליות, כלומר יש קנסות, יש גם חוקים שיש בהם מעצר (כמו חוק הטרדה מינית) אבל הם מעטים מאוד. הם בהחלט מצמצמים את זכות הניהול של המעביד. צריך לזכור- המעביד הוא בעל הרכוש וחוקי העבודה לוקחים לו עוד קצת כל הזמן. נשאלת השאלה- האם ניתן לוותר על זכויות?

1. בגדול אסור לוותר על זכויות, אבל אפשר לוותר בדיעבד, כלומר לאחר מעשה, כשזה מתנהל בתום לב וכשהעובד יודע על מה הוא מוותר. למשל- ויתור על חופשה (יצאת 10 ימים ולא 14 יום).

למשל, יש חוק חופשה שנתית וחוק חוזה אישי. למשל החוק קובע 14 יום חופשה והחוזה קובע 16 יום חופשה. אלה שני ימים שקיבל בנוסף על החוק. המעסיק אומר שבגלל שמצבו הכלכלי גרוע הוא לא יכול לשלם את מה שהובטח בחוזה ומבקש ממנו לוותר על היומיים האלה. אז מותר לו לוותר, אבל זה דורש מהמעסיק לנהל את זה בתום לב והגינות, לא לתת הנחתה לעובד באופן חד צדדי.

2. שתיקה של עובד לא מהווה הסכמה לוויתור על זכות. למשל, פס"ד צ'יבוטרו.
3. אין לאשר חוזה עבודה שמתנה ויתור על זכויות בשכר גבוה.

נדבר על חוקים שהם מאוד מרכזיים ביום יום שלנו.

חוק חופשה שנתית תשי"א 1991 – סעיף 2: כל עובד זכאי לחופשה.

חוק חופשה שנתית

תכלית חוק חופשה שנתית- כל עובד זכאי לצאת לחופש.

סעיף 2- מדבר על אורך החופשה- ב- 4 שנים הראשונות 14 יום. כשיש 20-30 שנים בעבודה זה 28 ימים של חופשה (זה המקסימום). יש לזכור שהחוק קובע את המינימום.

ימים שלא נכללים בחופשה- ימי מחלה, מילואים, חופשת לידה.

(החוק הזה חל על כל עובד, עובד שעתי מקבל את הדברים באופן יחסי. אנו מתייחסים לעובד חודשי).

סעיף 8 לחוק- ע"פ החוק  אני צריך לתאם את החופשה עם המעביד שלי. כי למשל לא יכול להיות מצב בו כולם ייצאו באוגוסט לחופש.

בד"כ, ע"פ החוק, אנו אמורים לתת את החופשה בחודש האחרון של אותה שנה, ואם לא בשנה שלאחריה. כאשר החופשה צריכה להיות שבעה ימים ברצף וכל השאר בבודדת. למשל- אם יש 14 יום- לוקחים 7 ימים ברצף ו- 7 ימים בבודדת.

החוק גם קובע שהתיישנות בחופשה שנתית היא 3 שנים. כלומר, אם לא מנצלים את ימי החופשה מעבירים אותה לשנה באה. וגם אומרים שהתיישנות היא 3 שנים- צריך עד 3 שנים לסיים את ה- 14 יום שצברת. לא כדאי לצבור חופשה. למשל, יצאתי רק ל- 7 ימים בשנה- העברתי אותם לשנה הבאה ואז גם בשנה הבאה רק 7, יוצא שאני מגיע לאחר 3 שנים לתקופה אדירה של חופשה, כי כל שנה אני מקבל בנוסף עוד 14 יום. אם רוצים להמשיך לעבוד לאחר 3 שנים זה נעלם. גם החוק אומר שאסור לצבור.

אם צוברים ומגיעים למשל ל- 2015 עם המון ימים המעסיק לא ייתן לי ואז זה יילך לאיבוד. למדנו שהתיישנות היא 3 שנים, החוק אוסר לצבור ולכן בחופשות צריך להחליט אם צוברים או מנצלים את החופשה כל שנה.

פדיון חופשה ייתן לנו לפי החוק רק לגבי 3 שנים אחרונות. יש מקומות עבודה שנותנים פדיון עבודה על הכל- שכר על כל ימי החופשה. אדם סביר שעובד וירצה שישלמו לו חופשה של יותר מ- 3 שנים לא ייתנו לו.

ימי החופשה הם בתשלום!....