‏399.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באו לידי ביטוי מגעים נאצים- ציוניים ?

תוכן עניינים

מבוא + רקע העבודה - הסרט "הדירה" וביקורת עליו, אבו מאזן והמדליה הציונאצית

תגובת יהודי גרמניה לעליית הנאציזם עד פרוץ מלחמת העולם השנייה

התייחסות הנהגת הישוב וההסתדרות הציונית, בדגש על דוד בן גוריון לעליית הנאצים והאפשרויות/סכנות הכרוכות בה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה

מדיניות הנאצים בנוגע לפתרון "הבעיה היהודית בגרמניה" עד פרוץ מלחמת העולם השנייה

מגעים נאצים- ציוניים לפתרון "הבעיה היהודית" ע"י הקמת מדינת לאום יהודית- בדגש על ביקורו של הברון פון- מילדנשטיין בארץ, הסכם ההעברה ומגעי פולקס- אייכמן

סיכום

ביבליוגרפיה

אברהם מרגליות שהקדיש את מרבית מחקרו ההיסטורי לתגובות היהודים, בעיקר בגרמניה, לעליית והתגברות האנטישמיות, עסק בשאלה מדוע למרות שליהודי גרמניה האפשרות לצאת מהמדינה הייתה קיימת מאביב 33 ועד אוקטובר 41, יציאתם מתחומי הממשל הנאצי התעכבה, כאשר חשוב לקחת בחשבון שעיכוב זה היה עניין של חיים ומוות בעבור חלקם לפחות. 

מרגליות מציג נתונים לפיהם בחמש השנים הראשונות לקיום הרייך השלישי היגרו ממנו בין 130-140 אלף יהודים שהיוו 26% בערך מסה"כ היהודים שחיו בגרמניה ב-33; ועד תום המלחמה, סה"כ היגרו מעט למעלה מ-50% מיהודי גרמניה ב-33 והוא מנתח נתונים אלו בתור עיכוב. 

לאחר עליית הנאצים לשלטון והתגברות אלימות האס.אה נגד היהודים, הייתה תגובה של בהלה בקרב יהודי גרמניה שביקשו לברוח מידית וניסו להיעזר לצורך כך בגופים כמו "המשרד הארצישראלי" הציוני ו"חברת העזרה של היהודים הגרמנים" הלא - ציונית, כאשר רבים מאלו ששאפו באותה עת להגיע לישראל, לא חשבו כלל על אפשרות זאת טרם העלייה הנאצית, דבר שיש לקחת בחשבון כאשר מתייחסים לתגובה הציונית למצב ולפער שבין עליית הצלה כמטרה או כאמצעי לקידום מטרות הציונות[1]. 

ברנר, היסטוריון יהודי אנטי- ציוני אף מרחיק לכת ברעיון זה ומביא מדבריו של ביוגרף ציוני (אמיל לודויג) שטען שבמידה מסוימת עלייתו של היטלר לשלטון המחישה את פשיטת הרגל וחוסר התוחלת של פתרונות כמו היטמעות או ליברליזם בעבור חיים יהודיים באירופה, או יותר מכך התבוללות והיעלמות, ושבעצם עליית הנאציזם החזירה לחיק היהדות ואף דחפה לכיוון הציונות כאלו שעלולים היו להיעלם גם ליהדות ולגם לציונות ללא התפתחות זאת ולכן יש בה "ברכה" מסוימת: הנאציזם דחף את אותם אנשים חזרה אל קבוצתם ואל מולדתם וכך הציל את יהדות גרמניה מהשמדה עצמית בהתבוללות לכליה (כדברי ביאליק) וכן יצר דעת קהל עולמית למשבר היהודי. [2]

לפי מרגליות גורם מרכזי בעיכוב היציאה נעוץ בחלק מהארגונים היהודיים בגרמניה ומחוץ לה שפעלו נגד נטיית יהודי גרמניה לעזיבה מהירה של גרמניה. הוא כותב כי "ההנהגה היהודית השתדלה לעצור בעד בריחה המונית זו" וכבר באפריל 1933, הכריז "הוועד המרכזי לעזרה ולקיומם של היהודים הגרמניים" שהוא תופס הגירה שכזאת כמעשה לא אחראי ובריחה מאחריות ציבורית. ארגונים לא ציוניים התנגדו אף יותר להגירה גדולה שהם תפסו כלא נחוצה ופוגעת במאבק לשמירת זכויות יהודי גרמניה. גם ארגון "החלוץ" הציוני התנגד באותו זמן להגירה מאסיבית לא"י, כיוון שהעלייה לארץ ללא הכשרה מוקדמת נתפסה על ידם כ"פשע ציוני". טענה זו הובילה למחלוקת ביניהם לבין "הוועד הפועל של הסתדרות העובדים" בתל –אביב שקרא להעלאת יהודים רבים ככל האפשר באותו הזמן. בעקבות אופן חשיבה זה, האיצה הנהגת "החלוץ" את פיתוח מפעלי ההכשרה שלהם שבהמשך אפשרו עליית יהודים צעירים מגרמניה. גוף מרכזי ומשמעותי שקם לפתרון מצוקת יהודי גרמניה מקרב קהילות וארגונים יהודיים גדולים והתכנס בסוף אוקטובר 1933 התנגד להגירת מרבית יהודי גרמניה, ביניהם מבוגרים, חסרי אמצעים גם בשל קשיי קליטה אפשריים וגם בגלל ההתנגדות הצפויה בארצות הקולטות. כלומר, הם צמצמו וכיוונו את פתרון ההגירה מגרמניה לפלח מצומצם ביותר מתוך יהדות גרמניה, בדגש על צעירים ובעלי אמצעים. רוח הדברים הייתה כי יש לחפש את הפתרון למצוקת יהודי גרמניה בגרמניה עצמה, כאשר הגירה לישראל או לארצות אחרות היא פתרון למעטים בלבד, וגם בכירים בתנועה הציונית, כמו חיים וייצמן, עודדו את יהודי גרמניה לא להגר.

כלומר, בראשית ימי המשטר הנאצי, מסיבות שונות, הגופים היהודיים, ובכללם הציוניים, ביקשו לעכב ולצמצם את נהירת יהודי גרמניה מגרמניה. בין היתר הלך רוח זה התבסס על תקווה שהמשטר הנאצי לא יאריך ימים. הויכוח בדבר ההגירה מגרמניה היה עז ונמשך תדיר בפומבי ובאורח פרטי כאשר רבים החזיקו בתפיסות אידיאולוגיות שונות שהובילו אותם לחשיבה שחובתם היא להישאר בגרמניה, דווקא בתקופה שכזו. 

אחרים, בדגש על אנצו סירני ואנשי "החלוץ" בגרמניה ואנשים כמו גאורג קרסקי זיהו את מהלך ההיסטוריה ככזה שיביא לחיסול קהילת יהודי גרמניה בעתיד הקרוב ולכן יש לנצל מצב זה לחיזוק וקידום ההתיישבות בארץ ישראל. [3]

"המשרד הארץ ישראלי" בגרמניה היה כאמור גוף מרכזי ומוביל במענה ליהודי גרמניה שביקשו להגר לפלסטינה והוא קיבל את הוראותיו מהסתדרות הציונית שניסתה לשלב בין דאגה למצוקת הגולה מחד אך במקביל גם ליציבות ועתיד הישוב בארץ. מרגליות מתייחס גם הוא לכך שדילמה זאת מציגה את הפער שרק יתעצם במרוצת הזמן בין החזון הציוני מצד אחד לבין הצורך לדאוג באופן מעשי למצוקת יהודי הגולה. המצב באותה תקופה היה קשה ומאתגר מבחינת הישוב היהודי הקטן שהיה מצוי בקשיים כלכליים, במחסור אדמות ובעיקר כפוף למכסת העלייה שהוגדרה ע"י המנדט הבריטי לפי שיקוליו שלו ולא בהתאם למצוקת היהודים בגולה ולכן הייתה מורכבות בהיענות לכל בקשות העלייה של יהודי גרמניה ונוצר צורך לקיים "סלקציה" בין אלו שיזכו לקבל רישיונות עלייה לבין אלו שיידחו כאשר באופן מצער מספר המבקשים גבר כל הזמן, בעוד מספר האשרות פחת. בין הדרישות והמאפיינים מהעולים הפוטנציאליים היו ידיעת השפה העברית, בריאות תקינה, גיל צעיר עד 35, הכנה מקצועית ורעיונית לעלייה וכו'. העיקרון שהתגבש לבחירת העולים היה שילוב בין הצלה לדאגה ליישוב העברי ונקרא: "הצלה- מנוף לבניין", כלומר, העלייה תיבחן לפי טיב העולים ולא כמותם וכך הפכה לאפשרית למיעוט נבחר בדגש על צעירים ובעלי הון ולא היוותה מענה למרבית אוכלוסיית יהודי גרמניה הנרדפת. לרעיון זה הייתה השפעה חיובית וגם תמיכה מקרב ההנהגה היהודית בגרמניה שהאמינה כי יציאה הדרגתית ומתוכננת היטב של אלו שיכולים להגר, תקל על המצב של אלו שיוותרו מאחור. 

דוגמא לאופן חשיבה שכזה ניתן לראות בתכניות ההגירה של "התאחדות ציוני גרמניה" בהנהגת ארתור רופין שהוצגה בפני הקונגרס הציוני ה-18 וראתה את פתרון בעיית יהודי גרמניה בהגירה של כ- 200 אלך יהודים בתקופה של כ- 5 עד 10 שנים לישראל, ארה"ב וארצות אחרות (בדיעבד, זו בערך כמות המהגרים בפועל מגרמניה בתקופה זו). הגירה בקנה מידה שכזה, ביחד עם ריבוי שלילי של יהודי גרמניה תביא לצמצום קהילה זו למחצית, שלפי אמונה זו, תזכה למעמד חוקי שיאפשר לה להמשיך לחיות בכבוד וביטחון על אדמת גרמניה. [4]

מול מצב זה נוצר קונפליקט בקרב ההנהגה הציונית, כאשר רבים בה שאפו ופעלו על מנת להגדיל ולהעצים את יכולתם לסייע ליהדות הגולה ולהציל רבים ככל הניתן בעזרת היערכות ומתן אפשרות לעלייה המונית, אך אחרים חששו מכך שעלייה המונית, לא מתוכננת ולא נשלטת של פליטים יהודים עלולה לסכן את הגשמת החזון הציוני של יצירת חברה יהודית מתוקנת ובית לאומי יציב. בין המייצגים גישה שכזאת ניתן למצוא את ברל כצנלסון, ארתור רופין, שרתוק ואף חיים וייצמן. מעניין לציין שבין האישים הנ"ל היו כאלו שביטאו במקביל את שתי הגישות לחלופין בזמנים ובמקומות שונים. חיים וייצמן הציג את הפער הנ"ל ככזה שבין "הצלה" ל"גאולה" וטען שיש זמן להדגיש את זו או אחרת ובאותה התקופה הוא טען שזה זמן "הגאולה" ע"י הקמת מפעל לאומי שיבטיח את תקומת עם ישראל לאורך ימים.

את הפער שנוצר בין הגישות בקרב המדיניות הציונית ניתן להציג ככזה המתלבט בין מפעל ההתיישבות בארץ ישראל וצרכיו לבין התגייסות להצלה ומילוי הצרכים הדחופים של התפוצה היהודית- שני מערכים שבמובנים רבים התנגשו זה בזה. באותה התקופה סבל הישוב בארץ והמפעל הציוני מקשיים שונים שחייבו את הגבלת העלייה בכלל ומגרמניה בפרט (אלא אולי אם היו מבינים המעורבים בעניין כי מדובר בשעת חירום ואין מקום לנימוקים מסוג זה...) ביניהם היו: השגת סרטיפיקטים, הקצאתם וחלוקתם בהתאם לצרכי התנועה, הישוב והעם היהודי כולו, מחסור באדמות חקלאיות, מערכות השקיה, בתי מגורים, אשראי להתיישבות ובעיקר כספים לרכישת קרקעות ועיבודן, רכישת משק חי, כלי עבודה וכו'. [5]

בתוכניתו של רופין שהצגתי ניסו לקבוע מספר עקרונות בסיס לקביעת כמות העולים שתוכל א"י לקלוט באותה עת ככזו שגם תשמור על יחס סביר בין מספר העולים לבין גודל האוכלוסייה הקיימת כך שלא תיפול למעמסה או תכריע את הישוב, הקפדה וחשיבה על מצב יהודי מזרח אירופה, שגם הם נשאו את עיניהם לא"י כפתרון ותקווה למצבם המחריף מבחינה כלכלית, אנטישמיות ומדיניות שלטונית עוינת והקפדה על תכנון הגירת היהודים לארץ תוך התייחסות גם אל מצוקותיהם. [6]

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

שרון גבע, השואה שעת חינוך. מכון מופ"ת, (2017)

ספר העובדות העולמי של ה-CIA, 2019

Cowan, Paula. Understanding and teaching Holocaust education. Los Angeles : Sage Publications, 2017

תח-10