‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד ניתן לאפיין את תרומתו של האמפטיה ככלי לדיאלוג המשמש לשיפור יחסי גומלין בין המורה לתלמיד?

תוכן עניינים

1. 1.      מבוא
2. 2.      סקירת ספרות
3. 1.       אמפטיה בגיל הרך
4. 3.      האמפתיה ככלי ליצירת שינוי בטיפול
5. 4.      טיפוח אמפטיה באמצעות קריאת ספרים
6. 5.      דיאלוג ככלי טיפול התורם ליחסי גומלין של מורה-תלמיד
7. 6.      הבנות האחר, הקשבה ואמפטיה, התמקדות בכוחות חיוביים, שאלות מעצימות
8. 7.      דיון וסיכום
9. 8.      ביבליוגרפיה

אמפתיה והבנה רגשית הן תוצר של אינטראקציה בין כישורים רגשיים לבין כישורים קוגניטיביים.

התפתחות האמפתיה היא מרכיב חשוב בהתפתחות החברתית-רגשית. ידע רגשי מאפשר לילדים מידע על מצבים עם בני גילם ועל אופן ההתנהגות הרצוי במצבים חברתיים.

הבנת רגשות והיכולת האמפתית מתפתחות במהלך אינטראקציות מוקדמות בתקופת הילדות, אינטראקציות שבהן מצב הרוח של הדמות המטפלת מועבר לילד על ידי מגע, טון דיבור, שיחה והבעות פנים. נוסח מוקדם זה של שיתוף ומודעות בין המבוגר לבין הילד יוצר עולם של פתיחות,

הבנה אמפטית וקשר בין הרגשות של הילד לרגשות האחר.

כלומר, אמפטיה מוגדרת כתגובה רגשית המאופינת על ידי רגשות דאגה, סימפטיה, חמלה ורוך כלפי אדם אחר ועל ידי רצון להקל על מצוקתו. כאשר הדגש הן על האספקטים הרגשיים והן על האספקטים הקוגניטיביים של האמפטיה. אמפטיה היא תגובה רגשית התואמת יותר את מצבו של האחר מאשר את מצבו של האני, אולם הבסיס לתגובה הוא קוגניטיבי: האדם האמפטי קשוב לסימנים המצביעים על מצבו הרגשי של האחר, ויחד עם זאת הוא ער לעובדת היות האחר מופרד ממנו. (סנל)

אבינון : "בתהליך של דיאלוג, שני הצדדים – המורה מזה והתלמידים מזה – מלמדים ולומדים בו בזמן. הלמידה מבוססת על אווירה של שיחה רציונלית ורפלקטיבית, שבה כל צד רשאי לקבל או לדחות את מה שנלמד. הדגש הוא על עידוד התהליך המתמשך של הלמידה. לתוכן הלמידה, למרות חשיבותו, נודעת רק חשיבות משנית. הלמידה תגשים את מטרתה אם התלמיד ילמד כיצד ללמוד את מה שהוא מעוניין לדעת, ולא אם ילמד את כל מה שהוא צריך לדעת. בלמידה שיתופית המורה מעודד את התלמידים לחשוב ולעשות דברים בכוחות עצמם, להגיע לכלל החלטות ושיפוטים עצמאיים, לכוון ולנהל דברים בעצמם, כשהם מעורבים באופן פעיל בהעלאת הצעות, בתכנון, בארגון וביישום של תהליכי הלמידה. התלמידים לומדים לקבל על עצמם אחריות, ליצור הזדמנויות לעבודה בצוות, להפיק לקחים מטעויות, לפתח מודעות ורגישות למצבים הנפשיים של עצמם ושל חבריהם ולהעריך את למידתם והישגיהם לפי סולם הערכים והקריטריונים שהם קבעו לעצמם בסיועו של המורה" (אבינון).

בהמשך לאמור לעיל, הוראה משמעותית היא הוראה שבה מתרחש תהליך דיאלוגי של התדיינות וחקירה, המבוסס על יצירת ידע לשם הבנה ומחויבות לכבוד האדם. הוראה משמעותית היא אפוא הוראה שבה מתרחש תהליך דיאלוגי של התדיינות וחקירה ושל סקרנות פעילה של המעורבים בדיאלוג זה, המורים והתלמידים כאחד (אבינון). יחד עם זאת, יכולים לעלות קשיים במהלך יישום הדיאלוג בין המורה לתלמידיו כגון קושי ביישום רגשי של הדיאלוג במסגרת היחסים הבינאישיים בין מורים לתלמידיהם (לדרמן-דניאלי) או קושי אחר של הסתגלות מחשבתית ונכונות להטמעת שינויים מחשבתיים, נכונות לקבל דעות של אחרים, להקשיב ולהבין באופן הדדי עבור מורים ותלמידים (גלילי שכטר).

לפיכך, מנגנונים שנצפו ביחסי הגומלין הורה-ילד, עשויים להסביר גם את יחסי הגומלין מורה-ילד. מנגנונים כגון: "זמינות רגשית", "התכוונות למטרה משותפת".

הצורך להעמיק את הדיאלוג החינוכי בין המחנך לבין תלמידו מתבסס על ההנחה שדיאלוג חינוכי משופר מעניק קשר טוב בין המורה לתלמידו על ידי המענה לציפיות של התלמיד וכך בונה שיתוף פעולה אפקטיבי בין המורה לתלמידיו (בראשי-אייזן ועמיתים). הדיאלוג הינו חלק בלתי נפרד מהליך הלמידה. למשל במחקרן סוזין-דוידוב והרפז מציגות מודל כדי לפתח דיאלוג פורה בין מורים לתלמידים. לפי דבריהן אמצעי לפיתוח הדיאלוג המתמיד שבין המורה לבין התלמיד הוא באמצעות הדיווח המתמיד של התלמיד על אופני הלמידה שלו.הדיווח העצמי של התלמיד על דרכי הלמידה שלו הוא שלב נוסף בדיאלוג שבין המורה לתלמיד. נראה, כי ככל שהתלמיד ירבה לדווח "על עצמו", יוכל המורה לכוון את ההוראה לצרכיו. הניסיון מלמד, כי לתלמידים יש בתחילת הדרך קשיים בחשיפת עצמם לפני המורים, אך ככל שהם מאמינים יותר ביכולתם של המורים לסייע להם, הם חושפים יותר פרטים, וכך נעשית ההוראה משמעותית יותר עבורם, כי היא עונה לצורכיהם (סוזין-דוידוב והרפז).

שאלת המחקר שאבחן בעבודתי, היא כיצד ניתן לאפיין את תרומתו של האמפטיה ככלי לדיאלוג המשמש לשיפור יחסי גומלין בין המורה לתלמיד?

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

סנל, אילין, מיינדפולנס לילדים ולהוריהם . מודן (2017)

דניס סוכודולסקי, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בכעס ובתוקפנות אצל ילדים, מאנגלית: כרמית גלעד.‫ הוצאת אח, (2017)