‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי המדיניות הביטחונית לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור?

תוכן עניינים

מבוא

1. מדיניות הביטחון של ישראל עד מלחמת ששת הימים

2. התפיסה הביטחונית של ישראל מסיום מלחמת ששת הימים עד למלחמת יוה"כ   

 2.1 ההרתעה

 2.2 ההתגוננות ויכולת ההכרעה

 2.3 ההתרעה

3. ניתוח תוצאות מלחמת יוה"כ בהתייחס לתפיסה הביטחונית של ישראל

 3.1 תוצאות המלחמה

 3.2 תוצאות מלחמת יוה"כ בפרספקטיבת התפיסה הביטחונית

4. דיון

סיכום

מקורות

בעבודה זו באתי לבחון את השאלה האם המדיניות הביטחונית של ישראל השתנתה לאחר מלחמת ששת הימים על סמך תוצאות מלחמת יום כיפור . דהיינו, האם התפיסה הביטחונית, שנולדה כאילוץ אסטרטגי וגיאוגרפי בישראל צרת המותניים והמאוימת על ידי ארבע מדינות בחיסול בגבולות ה-4 ביוני 1967, עברה תהפוכות בשבע השנים שחלפו מאז הניצחון האדיר ההוא ועד לקשה שבמלחמות ישראל ביום כיפור 1973. לצורך כך התייחסתי לשלושה קריטריונים: 1. התפיסה הביטחונית של ישראל בתום מלחמת ששת הימים, 2. התפיסה הביטחונית בין ששת הימים למלחמת יוה"כ, 3. ניתוח תוצאות מלחמת יוה"כ בהתייחס לתפיסה הביטחונית של ישראל.

 בהמשך לניצחון במלחמת ששת הימים הנחות המוצא של הדרג הצבאי ובעקבותיו הדרג המדיני היו: א. יכולת ההרתעה של ישראל תשפיע על רצונם של המצרים והסורים לתקוף (דהיינו – הן תהססנה, בעיקר במקרה של נחיתות בסוגי הנשק השונים). ב. תפיסת ההתרעה המודיעינית שתאפשר גיוס יחידות המילואים בזמן שהסדיר בולם את האויב. יכולתם של המצרים לתקוף את שדות התעופה הישראליים היוותה אבן בוחן מרכזית להערכת היתכנות יוזמה צבאית מצרית לכיבוש סיני. הנחת אמ"ן הייתה כי המצרים לא ייצאו למלחמה כל עוד לא השיגו יכולת תקיפה בעומק ישראל או לפחות יכולת שתאפשר להם להגביל את חופש הפעולה של צה"ל בשמי מצרים (ודאי כשהם מסובכים בתימן), וכי הסורים לא יצאו לקרב ללא המצרים. השגת יכולת זו תהווה מרכיב התרעתי ראשון במעלה עבור ישראל. ג. תפיסת יכולת ההכרעה: בעקבות היווצרות העומק האסטרטגי בששת הימים - ההנחה כי ניתן לבלום את האויב ע"י כוחות הסדיר עד להצטרפות כוחות המילואים שיעבירו את הלחימה לשטח האויב במהירות, אם אפשר - תוך "מכה מקדימה" שתבוא בהמשך להתרעה. היתרון היחסי ביכולת הקרב של ישראל מול אויבותיה יכריע שוב את המערכה. (רובינשטיין, 2017)

 אולם פרוץ מלחמת יוה"כ בהפתעה יחסית לישראל, והמפלות שנחלה בחמשת הימים הראשונים של הקרבות, הוכיחו כי המדיניות הביטחונית של ישראל לא התעדכנה דיה לאחר ששת הימים, ובמידה רבה היא התייחסה למלחמה הבאה כאל היום השביעי במלחמה הקודמת.

 מבחינת ההרתעה שעליה סמכה ישראל – המפלה הערבית בששת הימים רק יצרה במצרים ובסוריה מוטיבציה מוגברת להסיר את החרפה ולהגיע להישגים מינימליים שיאפשרו לה להחזיר את השטחים שנכבשו במו"מ עתידי (כיבוש רצועת שטח צרה ממזרח לתעלת סואץ וכיבוש הגולן או חלק ממנו). כנגד היתרון הישראלי באוויר ובשריון באה הצטיידות מצרית בטילי קרקע-אוויר חדישים שלחיל האוויר נדרש זמן ללמוד אותו תוך כדי קרבות, אחרי אבידות רבות בימים הראשונים, בעוד כוחות החי"ר משתמשים בטילי נ"ט חדשים, שגם איתם נדרש לצה"ל זמן למידה תוך ספיגת אבידות כבדות. (ארליך, 2017)

 בכל הנוגע ליכולת ההתרעה, עליה סמכה ישראל תוך התבססות על "סימנים מקדימים" לפרוץ מלחמה אפשרית (בהסתמך על מקורות אנושיים ואלקטרוניים, תצלומי אוויר, ועוד) – התברר כי דווקא העומק האסטרטגי שרכשה בששת הימים היה לרועץ, שכן התקרבות קווי הגבול למרכזי האוכלוסייה אצל האויב אילצו אותו להציב מסת חיילים גדולה לאורך הגבולות במשך כל ימות השנה, כך שתזוזה שלהם שם נתפסה כשגרתית או לכל היותר כתרגיל צבאי, ולא כהכנה למלחמה. כך נתפסו ההכנות המצריות גם שעות אחדות לפני פרוץ המלחמה כהכנות לתרגיל. ודאי כך כאשר הקונספציה שבה אחז המודיעין הצבאי נשארה דבקה בעמדתה המפורטת לעיל. ההסתמכות על הסימנים המתריעים הייתה כה חזקה, עד שהחשיבה הישראלית לא לקחה בחשבון הפתעות (למשל, הקדמת פרוץ המלחמה בארבע שעות לעומת השעה שמסר סוכן המוסד בלילה שלפני שעת השי"ן). כפי שמגדיר זאת גלבוע (2010: 36): בניגוד למלחמת ששת הימים, העיוורון המודיעיני בפני המידע המתריע שלפני מלחמת יוה"כ הביא גם להפתעה יסודית/אסטרטגית (מעיתוי ההתקפה) וגם להפתעה מצבית/טקטית (היקף ההתקפה, אמצעי הלחימה שהופעלו, יכולת התכנון המצרית ויכולת הצבא המצרי לצלוח את התעלה).

 מכאן גם שהשאננות והקיבעון של ראש אמ"ן הובילו גם לערעור תפיסת המגננה שבה אחזה ישראל, ולפיה חיילי הסדיר יבלמו את ההסתערות הראשונית של האויב עד בוא כוחות המילואים. שאננות זו הובילה גם לדילול מערכי הכוחות של צה"ל על גדות התעלה והחזקת כוחות שריון במרחק שלא איפשר התגייסות מהירה לטובת המעוזים והתעוזים בחזית. ובהמשך לכך – השתבשה גם יכולת ההכרעה על פי תוכניות צה"ל, לפיהן לאחר בלימת הסדיר את האויב יאפשרו כוחות המילואים להעביר את הלחימה במהירות לשטח האויב, עד כדי איום על ערי הבירה שלו. יתר על כן, צה"ל סמך על כוח האש שלו, ולמרות העומק האסטרטגי לא פיתח תורת לחימה שאומרת כי אין לדבוק במדיניות "אף שעל" (שבה החזיקה גם הממשלה) בכל מחיר, ואפשר לוותר על שטחים בסיני תוך כדי קרב כשבמקום הגנה על קו הגבול נערכים בקווי הגנה חזקים ושולטים בעומק סיני, כדי להיערך כראוי לקראת התקפה מצרית ולכתר את כוחות האויב שם.

 בהתאם למדיניות ביטחונית זו של ישראל שנולדה לאחר ששת הימים רוכז מרכיב הכוח בשני חילות – האוויר והשריון – בעוד יתר הכוחות (כמו ארטילריה, הנדסה, חיל הים, כוחות תומכים ועוד) נהנים רק משאריות התקציב. עובדה זו יצרה חוסרים רציניים במלאי תחמושת וציוד, שפגעו במהלך ימי הלחימה הראשונים ביכולת הלחימה וההגנה. יתר על כן, ההסתמכות הישראלית על סיוע אמריקאי, שנדחה ונדחה, גרמה לכך שישראל לא יכלה להנחית גם מכה מקדימה על שדות התעופה של האויב, משום האיום האמריקאי שלא לסייע לישראל במידה שתנחית מכה מקדימה. דהיינו, גם גורם מדיני זה לא נלקח בחשבון כחלק ממשוואת המדיניות הביטחונית לקראת מלחמה עתידית.

 כאמור לעיל, ההיערכות המצרית באמצעות הצטיידות טילי נ"ט ונ"מ חדישים, שצה"ל לא ידע כיצד להתמודד איתם, הפריעה למימוש ההכרעה בהתאם למדיניות הביטחונית הישנה. עד כדי כך היו התבוסות קשות בימי המלחמה הראשונים, שמשה דיין דיבר על חורבן בית שלישי, ואפילו הרמטכ"ל אלעזר נטה להסכים להפסקת אש ב-12 בחודש, עוד בטרם הוסגו כל הכוחות המצריים מעבר לתעלת סואץ. אובדן עשתונות זה היה גם הוא מרכיב פסיכולוגי שלא נלקח בחשבון בהתוויית המדיניות הביטחונית החדשה. מרכיב פסיכולוגי נוסף שלו לא נתנו קברניטי צה"ל והמדינאים די משקל היה הכבוד הערבי, שנרמס בששת הימים ונדרש על ידי נשיאי מצרים וסוריה להשיבו בשם העם הערבי כולו. ולמרות שסאדאת חזר והצהיר כי עליו לשקם את הכבוד הזה, ולמרות איומיו הגלויים במלחמה, ולמרות התרעות שניתנו לגולדה מאיר על ידי חוסיין – המנהיגות הישראלית העדיפה להתבצר מתוך יהירות וזלזול בתפיסת העליונות צה"ל (ואולי גם נשק ההרתעה הגרעיני שברשותה), לדחות הצעות להסכמי שלום, ולמעשה ניזונה גם היא מאדי האופוריה של ששת הימים.

 בשורה התחתונה, כפי שכתב ון קרפלד, "במבט לאחור, הניצחון המוחץ של 1967 היה אולי הדבר הרע ביותר שקרה לישראל מעולם" – הוא גרם לסטגנציה של המדיניות הביטחונית הישראלית, תוך התאמה לא מספקת של ההיערכות לתנאים שהשתנו בצבאות האויב, תוך אי-התאמה מספקת לתנאים האסטרטגיים שהשתנו, ובעיקר הוא קיבע את תחושת ה"אני ואפסי עוד" של המנהיגות הצבאית והאזרחית גם יחד, תוך יצירת זלזול ויוהרה, שהובילה למותם של למעלה מ-2,500 חיילים וליצירת טראומה לאומית שאותותיה קיימים עד עצם היום הזה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

ארליך חגי. המזרח התיכון – המשבר הגדול מאז מוחמד, ידיעות ספרים, 2017